"זה הניצחון שלי על היטלר - נכדים בצבא ההגנה לישראל"

פגשנו 6 נכדים לשורדי שואה המשרתים בצה"ל, כדי לשמוע על משמעות יום הזיכרון עבורם, מתי הם גילו על סיפור ההישרדות ואת התגובה של סבא וסבתא כשראו אותם על מדים לראשונה

27.04.22
שקד שדה ורוני מינצנט, מערכת את"צ

קוראים לי מאיה פרוב, אני סמב"צית בגדוד 75 בחיל השריון בחטיבה 7. סבא שלי, שלמה סולומון ז״ל היה שורד שואה. הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים - ככה אני זוכרת את סבא שלי.

סבי שלמה נולד ב-1932 בעיר דז', טרנסילבניה, הונגריה. להוריו, חיה ויחזקאל, היו שבעה ילדים: פייגה, שיפרה, אברום, שלמה, פסח-חיים, לאה ושרה.

 אחיו הקטנים, פסח, חיים, לאה ושרה – נרצחו עם הוריו באושוויץ. אחיותיו הגדולות, פייגה ושיפרה, ככל הנראה מתו במחנות העבודה והריכוז. אברום ושלמה הם היחידים שניצלו.

 בשנת 1944 כשהגרמנים נכנסו לאזור טרנסילבניה, המשפחה והיהודים באזור הועברו לגטו מחוץ לעיר. אחרי חודש הגיעו הרכבות שהובילו אותם לאושוויץ. שם התרחשה הסלקציה. סבי, שהיה בן 12, הצליח לעבור לקבוצת הבוגרים וכך ניצלו חייו, שכן אחיו ואחיותיו הקטנים הושמדו בתאי הגזים עם הגעתם. לאחר מספר ימים, הוא והגברים במשפחתו הועברו למחנה העבודה מטהאוזן/גוזן, שם הוא שרד עד כחודש לפני השחרור.

במחנה העבודה הוא עבד במפעל האווירונים ואף במנהרות. כחודשיים לפני השחרור, הוא סבל מזיהום קשה ברגליו ולא היה יכול לעבוד. הוא פחד לגשת למרפאה מחשש שיישלח לאושוויץ (כפי שקרה לאביו) ולכן כל בוקר לאחר המסדר, הוא היה מתחבא מתחת לצריף במהלך היום.

כחודש לפני השחרור הוא השתתף בצעדת המוות למחנה גונצגיכן, אוסטריה. הגרמנים הצעידו אותם במשך כמה ימים ללא אוכל ושתיה במטרה לרצוח אותם בתאי הגזים שנבנו באותו זמן במחנה. הם לא הספיקו לסיים את בניית התאים, והאמריקאים נכנסו למחנה ושחררו אותו.

 מאחר וסבל מזיהום ברגליים, הועבר על ידי האמריקאים לטיפול רפואי, וכשהבריא נסע לעיר מגוריו, דז', במטרה לגלות אם מישהו ממשפחתו שרד. ב-1947 עלה סבי עם עליית הנוער דרך איטליה וקפריסין לארץ ישראל. ראשית, הוא גר בקיבוץ מסורה ואח"כ בקיבוץ חפץ חיים.

הוא התגייס לצה"ל ושירת כצנחן. הוא התחתן עם סבתי ונולדו להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. סבא שלי הקים עסק והיה קבלן מצליח עם פרויקטים רבים בכל הארץ. הוא היה אבא וסבא מדהים עבורנו, בן אדם בלתי נשכח. סבא וסבתא שלי טיילו בכל העולם, חוו דברים ומקומות מדהימים, נהנו מכל רגע.

עם כל מה שסבי עבר, ועם זה שהוא איבד את כל המשפחה שלו - הוא עדיין היה בן אדם אופטימי, שמח, מצחיק ואהוב על כולם. לפעמים אני תוהה לעצמי איך הוא עשה את זה ובעיניי, הוא דמות להשראה. סבא שלי חלה במחלת הסרטן במעי והייתה לו סכרת אך הוא נלחם במחלה עד כמה שהיה יכול. היה לי קשה לראות אותו מהצד, אבל הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים - ככה אני זוכרת את סבא שלי.

מתי שמעת על הסיפור בפעם הראשונה? 

הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור של סבא שלי הייתה בכיתה ד׳, כשהוא בא לספר את העדות שלו בכיתה שלי. ממש התרגשתי לשבת לצידו והרגשתי גאווה כשהוא סיפר את סיפור חייו. מאז, בכל שנה סבי הגיע לביה''ס שלי כדי לתת את עדותו. זה תמיד היה מאוד משמעותי עבורי כי בעיניי - זו הנצחה של המשפחה שלו שנספתה בשואה. מאז שסבי נפטר ועד היום, המשכתי לספר את סיפורו בכל פורמט שהתאפשר לי ועכשיו - זה עוד יותר מרגש אותי לשתף את העדות שלו בתור חיילת.

משמעות היום עבורי בתור חיילת 

השנה, זהו יום הזיכרון לשואה הראשון מאז שסבי נפטר ובו אני חיילת. המשמעות של סיפורו עבורי התעצמה הרבה יותר מבשנים קודמות ואני שמחה שאני זוכה להעביר את הסיפור שלו גם לכם ובכך - להנציח את עדותו כדי שכמה שיותר אנשים יזכרו לתמיד את מה שהיה. אני מרגישה אחריות ומחויבות להמשיך ולשתף. 

מה סבא שלך היה מרגיש אם היה רואה אותך על מדים? 

לצערי, סבי לא זכה לראות אותי על מדים ויצא לי הרבה פעמים לחשוב על מה הוא היה אומר לי אם היה פה. לדעתי הוא היה מאוד גאה לראות את הנכדה הכי קטנה שלו, משרתת בצבא ובמדינה שלו - לא הייתה. בזכות סבא שלי, כשאני מתמודדת עם אתגרים וקשיים אני מצליחה לקחת את הדברים בפרופורציות ולהסתכל על הדברים בצורה הטובה ביותר שאפשר.

אני סמל אוריה מזרחי, נהג של קצין אג"ם (תקן לוחם). כשסבתא הייתה בת 12, הגרמנים פלשו לטוניס. יום השואה בשבילי הוא לא סתם עוד יום, זה יום לא נשכח שנלמד ממנו לעד.

קוראים לסבתא שלי אסתר אלקרס ובטוניס, כשהייתה קטנה - קראו לה אסתר גאוטה.

היא נולדה ב-1932 והיו לה שישה אחים. כשהיא הייתה בת 12, הגרמנים פלשו לטוניס. בעת הפלישה, המשפחה של סבתא שלי חפרה בורות בחצר הבית שלה כדי להשתמש בהם כמקלטים.

הגרמנים דרשו מהם את כל הזהב, הכסף, והסוכר שלהם. הם בזזו מהם את כל הרכוש ובין היתר, גם את הרדיו כדי שלא יוכלו להתעדכן בדיווחי החדשות. היא ומשפחתה היו מסתירים את כל החלונות בבד שחור, והיו שמים על זכוכית החלון נייר דבק כדי שהרסיסים מההפגזות לא יתפוצצו בתוך הבית. היה להם סגר כל יום משעה 17:00 - אין יוצא ואין נכנס.

כל מי שהיה מפר הוראה זו - היה נכנס לשבי או לקבר. בנוסף, המוסלמים היו עוזרים לגרמנים ומספרים להם איפה בתי היהודים כדי שיהרגו אותם, ככה שלא היה אפשר לסמוך על אף אחד. היה מקרה מבעית שבו עשרה חיילים אנסו ולאחר מכן רצחו את אשת הרב שהיה להם בטוניס. המקרה זרע פחד אצל הציבור היהודי ובפרט אצל סבתי. 

 כשהתחילה המלחמה, לקחו את עמוס, אחיה החורג לשבי. במהלך השהות שלו בשבי, הוא חלה במחלת ריאות והגרמנים החזירו אותו לבית כשהוא כבר גוסס. בבוקר למחרת הוא כבר נפטר.

סבתי התחתנה בשנת 1948 כשהייתה בת 15.5 ועלתה לארץ בסוף 48' דרך צרפת באונייה וירדה בחיפה. כשהגיעו, לקחו להם את הדרכונים וכיבדו אותם בתפוז ופרוסת לחם ולאחר מכן הובילו אותם ברכבת להסעת בהמות לחדרה ושמו אותם באוהלים. בעקבות מזג האוויר החורפי בלילה הראשון, האוהל שלהם עף מהרוחות והגשמים.

מתי שמעת על הסיפור בפעם הראשונה? 

שמעתי בפעם הראשונה על הסיפור בבית ספר בעבודת שורשים אבל לא ידעתי עליו כל כך טוב עד שראיתי את הפוסט שבו חיפשתם חיילים שהם דור שלישי לשואה ובדקתי עם המשפחה לעומק. יום השואה בשבילי הוא לא סתם עוד יום, זה יום לא נשכח שנלמד ממנו לעד.

איך הם הגיבו כשראו אותך על מדים? 

כשסבתא שלי ראתה אותי על מדים בפעם הראשונה, היא נבהלה ואמרה לי שאחיה נהרג בצבא. לאחר ההבנה שאני הלוחם הראשון מהמשפחה (המורחבת, גם מצד אמא וגם מצד אבא) מאז אחיה, היא מפרגנת לי ודואגת מאוד שאשמור על עצמי.

אני סרן מ', התגייסתי ב-2011 למסלול חבצלות באגף המודיעין. סבי היה בן 10 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא היה דמות למופת בחייו, עלה ארצה והתגייס לצבא עד שהגיע להיות קצין בדרגת סרן.

מיכאל סבי נולד ב-1929 בפולין בעיירה בלוסלבק ועבר בגיל צעיר לשנשחובה שם גדל והתחנך. היה בגיל 10-12 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. משפחתו הייתה מבוססת יחסית. 

הוא ומשפחתו (שני הוריו ושלושת אחיו) חיו בגטו תקופה ארוכה ובשלב כלשהו התחילו לפנות את הגטו בו חיו, למחנה ההשמדה טרבלינקה. כך שהגרמנים העמידו אותם ובחרו מי יישאר בגטו ויעבוד, ומי יהיה זה שיעלה על הרכבות ודנו אותו למוות בטוח. אביו נבחר באחת המשלחות האחרונות שנלקחו לטרבלינקה, ואמו אמרה שתלך איתו. כך נותרו האחים הקטנים יחד בשורת הגטו. אומנם ראו הגרמנים שנשארו עוד מקומות ברכבת לטרבלינקה שעליהם היה למלא- לכן נבחר גם הוא לעלות על הרכבת למחנה ההשמדה. 

אחיו ניסה להתנגד אך ללא הצלחה, והם נפרדו אחד מהשני, בשלב הזה כבר איבד מיכאל את הוריו והיה מאוחר מדי למצוא אותם, כך נסע שלושה ימים וגם כשירד מהרכבת סיפר על התוהו ובוהו שקרה ברגעים אלה .

איתו בכיס, תמיד נמצא אלבום בולים נדירים שהיה מאוד יקר לליבו, כשירד מהרכבת במחנה ההשמדה והתפשט על מנת להחליף את בגדיו, אחד הגרמנים התרשם ממנו מאוד ולכן שלח אותו לעבודות במקום לתאי הגזים אליהם נשלחו שאר הנוסעים ברכבת. 

לאחר שבועיים הגיעה לאוזניו שמועה שלמחרת שולחים את העובדים אל תאי הגזים. מיכאל הגיע למסקנה שמעדיף למות מיריית כדור בניסיון בריחה מאשר להיכנס לתאי הגזים, כי רצה לקחת את גורלו בידיו, עד כמה שניתן. 

הוא לקח כובע שמצא ומילא אותו בכל החפצים בעלי הערך שיכל למצוא והלך לישון. באותו הלילה היה מזג אוויר סוער, מיכאל קם במהלך הלילה מחלום על אמו שאומרת לו להתעורר מהר. מיכאל קם והחליט שעכשיו זה הרגע לברוח. 

מיכאל רץ לעבר הגדר וחתך אותה כדי לצאת, בגלל מזג האוויר התאורה לא עבדה וכך הצליח לברוח. הכובע שלקח איתו נתפס בגדר ונשאר שם. בבוקר הבין שרץ במעגלים לכן לא הצליח להתרחק מספיק מהמחנה, פולני שמצא אותו עזר לו ונתן לו בגדים ראויים להמשך הדרך. 

מיכאל חזר לגטו שבו משפחתו הייתה כדי למצוא את שני אחיו שנשארו שם, מצא אותם ושם הם שרדו עד סוף המלחמה. שני הוריו מתו במחנה ההשמדה, אח אחד נלקח לצבא הפולני ומת במהלך המלחמה, ושני אחיו שנשארו בגטו שרדו.

מיכאל ליזרוביץ נפטר לפני שלוש שנים לאחר שהתמודד עם אלצהיימר, היה בן אדם שמח מאוד, לא היה מוכן לדבר על התקופה הזאת ובחיים לא היה אפשר לנחש עליו שעבר כל כך הרבה. הוא אהב לשחק מטקות בים, לרקוד ריקודי עם. מיכאל ליזרוביץ היה דמות למופת בחייו, עלה ארצה והתגייס לצבא עד הגיעו לדרגת סרן. מאוד אהב את הצבא והמדינה, וגידל על ערכים אלו גם את ילדיו שלו.

מתי שמעת לראשונה את הסיפור של סבא? 

סבא שלי לא הזכיר (לפחות בפנינו, הנכדות) את הסיפור שעבר בשואה, וגם סבתא שלי לא דיברה על מה שעבר. הפעם הראשונה בה נחשפתי לסיפור שלו באופן חלקי, הייתה כשאחותי הגדולה הכינה את עבודת השורשים שלה (הייתי אז בת 11). היא לא ראיינה אותו, כי כמו שאמרתי זה היה נושא שלא דיברו עליו, אבל הייתה גרסה של הסיפור המקוצר שלו שגם בנות הדודה שלי השתמשו בה לעבודת השורשים שלהן.

 כילדה, אני זוכרת שהייתה קלטת מתחת לטלוויזיה בבית של סבא וסבתא עם העדות המורחבת של סבא מיד ושם, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לבקש לראות אותה. לפני עשור בערך, המשפחה יצרה גרסה ממוחשבת של קלטת העדות, שהועלתה גם ליוטיוב, וזו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי את הגרסה המלאה של סיפורו של סבא.

מה סבא שלך היה מרגיש אם היה רואה אותך על מדים? 

סבא שלי היה בחיים כשהתגייסתי, אך חולה באלצהיימר ולכן לצערי לא זכה להבין את המצב. עם זאת, מהתגובות של סבתא שלי וממה שהיא מספרת, אני יכולה לנחש שגם הוא היה מתרגש מאוד, וגאה מאוד בכך שבחרתי במסלול צבאי ארוך שכולל יציאה לקצונה (למשל סבתא שלי התרגשה מסיום קורס הקצינים שלי כמעט כמו שהתרגשה בחתונה שלי).

כמו כן, בקלטת העדות של סבא שלי הוא מדבר בסוף על שני הילדים שלו. אבא שלי באותה תקופה היה קצין בצבא, וממש בולטת ההתרגשות והגאווה של סבא שלי כשהוא מדבר על כך. 

משמעות היום עבורי כחיילת 

בשנים האחרונות אני מקפידה לדבר עם החיילים שסביבי על משמעות היום הזה, ובעיקר על משמעות הזיכרון בתקופה שבה לא נשארו הרבה שורדי שואה. אני עושה את זה לרוב דרך הסיפור של סבא שלי, שבחייו בחר כמעט ולא לדבר עליו עם אנשים, ואני דווקא בוחרת להוציא אותו החוצה, תוך הדגשה שלמרות כל מה שהוא עבר - הצליח לחיות חיים שמחים ומאושרים.

אני סג"ם אלה פופוביץ, קא"גית גדוד הפיקוד בבהל"ג. סבי שרד את השואה, סיפר לאורך כל חייו את הסיפורים האלה ורק רצה להשמיע את קולו. כקצינה בצה״ל, אני נותנת לחיילים שלי להרגיש שביום המשמעותי הזה לא פשוט ממשיכים הלאה, אלא חודלים את השגרה. 

סבא נולד ב-1928 להורים שמעון ופייגה צוויליק בעיירה לאובה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה. 

להוריו נולדו 7 ילדים: לאה, בתיה, יחזקאל, ראובן, פנינה. היו עוד 2 אחים שנפטרו ממחלות בגיל צעיר. הרומנים שיתפו פעולה עם הגרמנים.

לכן, כשמגיעה השמועה לעיירה שהרומנים עומדים להיכנס לעיירה – הם ומשפחות יהודיות נוספות עזבו את המקום עם עגלות וסוסים לעיירה סמוכה. שבועיים שגרו בכפר מגיע יחזקאל שהיה אז בן 13 ומספר לאימו שנכנסו חיילי קומנדו רומנים רכובים על סוסים. החיילים אספו את כל היהודים שהיו בכפר והודיעו להם שהולכים להרוג אותם.

ראובן אחיו הקטן של סבא שהיה אז בן 6 רץ אל הקצין בוכה והתחנן שיאפשר להם עוד שעה לחיות. הקצין לקח את ראובן לתוך היער ואמו פייגה שפחדה שיעשה לו משהו רצה אחריו. היא ראתה אותו שם בכיס של ראובן סוכריות. ״איך אתה כזה קצין קשוח ופתאום התעורר בך רגש אנושי?", שאלה פייגה את הקצין הרומני, והוא ענה כי בבית יש לו ילד בדיוק בגיל הזה.

ובזכות האומץ של המשפחה ההוצאה להורג של היהודים בוטלה. הרומנים לקחו את היהודים שהיו שם יחד איתם כשבויים. לאחר מספר ימים בדרכים הייתה הפצצה של הצבא הגרמני והם הצליחו לברוח מהחיילים הרומנים לכיוון אוקראינה. 

בלילה הייתה התקפת  מטוסים כי ביער היו כוחות רוסיים, אחותו של סבי מלכה (לייקה) נפצעה אנושות בראש מרסיס שפגע בה.

אמא שלה ביקשה מרופא צבאי לעזור לה. הרופא אמר שהעזרה  הטובה ביותר עבורה זה להמית אותה. החייל רצה לירות בה כדי לגאול אותה מיסורייה אבל סבא לא הסכים. לאה נפטרה בגיל 15 בלבד. לקראת הערב  בבוקר העמיסו את גופתה לעגלה רתומה לסוס  והובילה אותה לקבורה בעיירה בשם בוריסלב. 

סבא סיפר שהגיעו לעיירה ברוסיה בה היה רעב ואנשים מתו ברחובות. הוא היה בן 15 ועבד כרועה סוסים בקולחוז שם כאשר באחד הלילות נרדם בשטח ובבוקר עדר הסוסים נעלם יחד עם המלווים שלו שהיו אוקראינים.  ראש הקולחוז החליט להעמיד אותו לדין בגין בגידה במולדת, והעונש הוא הוצאה להורג בגלל שהיה פליט יהודי. אז אחת מנשות הקולחוז יצאה להגנתו ואמרה שאם יאונה לילד זה כל רע היא תהרוג את כל מי שהיה שם איתם.

וכך בדרך נס ניצל מכיתת היורים. הם המשיכו בדרכים כל פעם ברחו מהכוחות הרומנים והגרמנים או מהפצצות של הצבא הרוסי, עד שלבסוף הגיעו לאזור באקו באזרביז'ן. אחרי המלחמה פייגה הגישה מסמכים ובקשות לצלב האדום ולמשרד המלחמה הרוסי בניסיונותיה לחפש את בעלה שמעון. 

כל הניסיונות כשלו. כל מה שאנחנו יודעים עליו שהוא הגיע  למחנה שבויים גרמני. שם נפטר ממחלות ורעב. הוא היה בן 42 במותו. סבא שלי סיפר לאורך כל חייו את הסיפורים האלה.הוא רק רצה להשמיע את קולו.היה לו חשוב מאוד שנדע.

סבא נפטר ב-2019, כמעט בן 91. הוא הותיר אחריו את סבתא שלי, שני ילדים ושישה נכדים. הוא היה גאה בכולנו – ובמיוחד בכך שילדיו ונכדיו שירתו בצבא (חלקנו היו קצינים וזה מאוד ריגש אותו).

מתי שמעת לראשונה את הסיפור?

סבי הרבה לספר הודות חייו וחיי משפחתו. כל ביקור או שיחה היה מזכיר את סיפור עברו ובמיוחד הרבה לדבר על תקופת השואה. את הפעם הראשונה לא אזכור אך את תגובתו ושפת גופו כשסיפר על אחותו שנרצחה מול עיניו ואת אביו שלא זכה לראותו, לא אשכח.

משמעות היום עבורי כחיילת 

היום הזה, מהווה עבורי עצירה מהכל, יום בו אני מתקשרת לסבתות שלי שיבדלו לחיים ארוכים ושואלת לשלומן במיוחד ביום שכזה.

כקצינה בצה״ל, אני נותנת לחיילים שלי להרגיש שביום המשמעותי הזה לא פשוט ממשיכים הלאה, אלא חודלים את השגרה, משתפים את הסיפור המשפחתי או סיפור של מכר כי החובה שלנו היא לזכור אך בעיקר להעביר הלאה לדורות הבאים. הדור אשר חווה את השואה הולך ומתמעט לצערי ועלינו לעמוד על כך שהסיפורים הללו לא מאבדים עקבות. 

אני לא מאמינה שלולא השואה, לא הייתה מדינת ישראל אך ללא ספק השואה היא אחד מהנימוקים להקמתה. בייחוד כשאני לובשת את המדים, אני ועוד רבים כמוני - הסמל לעם ישראל חי!

מה סבא שלך היה מרגיש אם היה רואה אותך על מדים? 

סבא לצערי לא זכה לראותי לובשת מדים, אך זכה לראות את אחיותיי בעודן קצינות בצה״ל. כשעלה ארצה עם משפחתו ב-1971, שנא את ישראל. לא הכיר את השפה, את התרבות הכל כך שונה מהתרבות הרוסית, מזג האוויר הבלתי נסבל והמצב הכלכלי שהמשפחה הייתה שרויה בו.

כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, סבי התנדב להילחם. כשחזר הביתה מהמלחמה לאחר תקופה ארוכה, עיניו ברקו כאשר דיבר על הלוחמים שהיו עמו, התרבות הישראלית והפך לציוני מכולם. אני בטוחה שאם היה איתנו פה היום, היה מעריך אותי ואת אחיותיי מאוד על השירות הצבאי והקצונה בפרט.

סבא התגאה בבני הדוד שלי ובאחיותיי בצורה בלתי רגילה כשהיו חיילים וקצינים בצה״ל. הוא אהב את הארץ, הישראליות, הצבא והמדינה ועל כן, היה הסבא הגאה מכולם כאשר נכדיו משרתים אותה בגאווה.

אני סגן דורון יעקובוביץ', קא"גית מערך מגל, וסבתי נעמי הייתה בת 14 כשנשלחה עם אחותה וכל המשפחה לגטו ולאחר מכן לאושוויץ. משאלתה של סבתא הייתה שאצליח להגיע לאושוויץ במדי צה"ל, ושבמקום בו נספתה משפחתה - אצדיע ואספר את ניצחון המשפחה שלנו!

סבתי נעמי יעקובוביץ' הייתה בת 14 כשנשלחה עם אחותה וכל המשפחה לגטו ולאחר מכן לאושוויץ. ביוני 1944 הועברו סבתא ואחותה לאושוויץ. בכל בוקר היו מסמנים את החלשים באיקס כחול ושולחים אותם לתאי הגזים. באחד מהימים סבתא נעמי ואחותה היו בדרכן לתאי הגזים.

בעודן עומדות בתור- קטעו את התור כ-20 אנשים מלפניהן, והשתיים נשלחו חזרה לבלוק. לימים נודע כי באותו היום נגמר גז הציקלון. 

סבתא נעמי עלתה לארץ עם בעלה מאיר. הם הביאו לעולם שני ילדים, ארבעה נכדים ולאחרונה הצטרפו שני נינים. מאז ומתמיד סיפורה של סבתא סופר בבית.

סבתא דאגה שנכיר את את הסיפורים של המשפחה שלנו לעומקם כי ידעה שהיא הזכר האחרון ושמה שלא תספר- ולא נדע ולא נוכל להעביר הלאה לדורות הבאים.

סבתא תמיד דאגה לסיים את סיפורה בלהזכיר ש:"יש לנו ארץ נהדרת. אנחנו חייבים לשמור עליה ולספר את כל הזוועות שעברנו כדי שדבר כזה לא יחזור שוב! "

משמעות היום עבורי כחיילת 

זה תיעוד ממשי, בצבע ירוק זית - לכך שניצחנו את היטלר. זו תחושת גאווה וסיפוק להיות חלק מעם שיש לו צבא חזק. 

בסיום קורס הקצינים כשסבתא עמדה במדשאות בה"ד 1 אמרה: "זה הניצחון שלי על היטלר - נכדים קצינים בצבא ההגנה לישראל" - זו המשמעות ליום השואה עבורי.

משאלתה של סבתא הייתה שאצליח להגיע לאושוויץ במדי צה"ל, ושבמקום בו נספתה משפחתה - אצדיע ואספר את סיפור הניצחון של המשפחה שלנו! אני מקווה ורוצה עד מאוד שאצליח להגשים את משאלתה!

איך סבתא הגיבה בפעם הראשונה כשראתה אותך על מדים?

היא התרגשה עד דמעות. אך כשהגעתי לראשונה לביתה של סבתא עם דרגות הקצונה - ההתרגשות הייתה גדולה עוד יותר. לדעתי, להיות מפקדת בצה"ל, זהו נדבך נוסף לניצחונה של סבתא - שלא תיארה לעצמה שתהיה לה נכדה, ושהצעירה ביותר תשרת בתפקיד משמעותי וכמפקדת בצבא.

אני רב״ט שילת אפלבאום, דוברת חטיבה 300 בגבול לבנון. סבא וסבתא רבא שלי מצד אבא ניצולי שואה. הם לא הספיקו לראות אותי על מדים, אך בטוחה שאם היו רואים - היו מתרגשים וגאים בי.

כל המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה והיא היחידה שניצלה, סבתא שלי התחזתה למתה והצליחה לברוח כאשר הוציאו את הגופות. כל משפחתו של סבי נספתה והוא היחיד ששרד. חייל גרמני ריחם עליו והבריח אותו.

מתי שמעת את הסיפור לראשונה? 

מגיל קטן המשפחה שלי דיברה וסיפרה את מה שסבא וסבתא עברו, אך לא באמת הבנתי את גודל הדבר. לסיפור המלא שלהם, נחשפתי לראשונה בכיתה ד' ביום השואה כשעשיתי עבודה עליהם ובכיתה ז', בעבודת השורשים, יצא לי לגלות יותר על הזוועות שעברו, לקבל יותר משמעויות ליום השואה - מה עברו אנשים רק בגלל שהיו יהודים, ובפרט מה סבא וסבתא שלי ומשפחותיהם עברו.

אני זוכרת בתור ילדה קטנה שתמיד הייתי שואלת את אבא שלי למה יש לסבא וסבתא מספר על היד ולמה הם לא מורידים אותו עם מים וסבון, אך כשבאמת גדלתי - הבנתי מה זה ״הקעקוע״ שחרוט להם על היד ולא יורד.

איך הם היו מגיבים לראות אותך על מדים? 

לצערי סבא וסבתא שלי נפטרו (בהפרש של חודש, סבא נפטר ולאחר שסבתי שמעה שנפטר אמרה שלא תוכל לחיות בלעדיו ונפטרה חודש אחריו) ולא הספיקו לראות אותי על מדים, אך בטוחה שאם היו רואים - היו מתרגשים וגאים בי.