מצעדות המוות להענקה מרגשת לנכדו הלוחם

"עניין אותנו רק לשרוד, זו הייתה כל המטרה. החלום שלי היה לחתוך פרוסה מכיכר לחם שלם - רק בשביל זה רציתי לחיות", יצחק אושרוביץ נעצר לרגע ובעיניו דמעה. ברגע הזה הוא לא יכל לדמיין את העלייה לארץ, הגיוס לצבא ובמיוחד את החלום הגדול - להעניק לנכדו אדר, לוחם בסיום ההכשרה - את כומתת הנח"ל שלו. 

יצחק נולד ב-1927, בן לבעלי חנות תכשיטים גדולה במזרח פולין. הילדות הנעימה שספג מבית, החלה להתערער עם כניסתם של ענני המלחמה אל אזורם. "העיירה שלנו (אושמיאנה) נכבשה בידי הגרמנים. זה קרה מאוד מהר", הוא מספר, "תוך ימים ספורים הם הפרידו את אבא מהמשפחה, הוא נשלח יחד עם שאר הגברים בעיירה לסלקציה, ומאז לא ראיתי אותו יותר".

תחומי אחד הרחובות ננעלו, הכבישים נחסמו בגדרות ובכך נוף ילדותו של יצחק הפך לגטו. יחד עם כמה משפחות נוספות, מצאה את עצמה משפחת אושרוביץ - האם טובה, וילדיה סימה, חנה,לייבלע ויצחק, בדירה קטנה וצפופה: "הכניסו את כל היהודים לרחוב אחד צפוף, 2-3 משפחות בחדר". 

הבשורה הקשה על גורלו של אביו הגיעה לאחר זמן קצר - הוא ושכניו אולצו בעל כורחם לחפור קבר אחים משותף, בו רגעים ספורים מאוחר יותר נקברו בעצמם.

המצב בגטו היה קשה, וכעבור כמה חודשים הגיעה האקציה הנוספת - על ילדי השכונה. "חנהל'ה אחותי הקטנה רוכזה בבית הכנסת עם שאר הילדים. במזל גדול היא זיהתה ארגז בפינה, התחבאה בו ונשארה שם עד סוף הסינון".

בסתיו 1941 המשפחה הגיעה למחנה העבודה "שטוטהוף". "עמדנו כולנו בתור", מספר יצחק, "אמא, סימה, לייבלע וחנה עברו לצד שמאל לנשים, ואני לגברים. היינו כמה מאות אנשים בתוך צריף אחד".

"התחילו שמועות שלוקחים אנשים מבוגרים לעבודה. נלחמתי לצאת איתם, שמתי אבנים בנעליים כדי שאהיה גבוה יותר. זה עבד - הם לקחו אותי. השארתי את כל המשפחה מאחור והועברתי למחנה 'דכאו'. ארבעה חודשים לאחר מכן הועברה כל משפחתי לאושוויץ ויותר לא שמעתי מהם", הוא אומר בכאב.

"הגענו לצריפים קטנים וכשנכנסנו נפרסו לפנינו 20-30 גופות של יהודים. במשך יומיים נשארנו בצריף בלי אוכל או מים, אפילו לא היו לנו מדים. בלילות החורף הקרים התעטפנו בנייר קרפ דק".

ואז יום אחד משהו השתנה. לדלת הצריף הגיע חייל גרמני ודרש עשרה מתנדבים. יצחק כבר הבין שאין לו מה להפסיד והרים את ידו: "העלו אותנו על משאית והגענו למינכן. הביאו לנו אוכל והציעו לנו עבודה. לא הבנתי מה קורה, לא הייתי רגיל שמתייחסים אליי כאל בן אדם".

הם עבדו בהובלת סחורות במשאיות וכונו 'הטרנספורט קומנדו' - כל בוקר יצאו מהמחנה למשימה אחרת וחזרו אליו מאוחר בערב. 

בשלהי המלחמה יצחק נכח באחת מצעדות המוות: "היינו הולכים רק בלילות כדי שהמטוסים האמריקאים שחגו מעל שמי גרמניה לא יגלו אותנו. הייתה לנו תחושה שאנחנו מתקרבים לסוף הטוטאלי שלנו, כל מי שמעד או לא יכל ללכת - דינו היה כדור".

בוקר אחד, אחרי כשבועיים רצופים של הליכה, משהו השתנה. היה רעש חזק בשמיים, באופק נראו טנקים רבים ולפתע כל הגרמנים נעלמו. "ב-08.05.1945 הגיע יום השחרור שלנו", מתרגש יצחק.

"אחרי שהבנו שאנחנו חופשיים, אפסו כוחותיי ונפלתי", הוא משתף, "האמריקאים הרימו אותי לתוך הטנק,  כשאני שוקל 27 קילו". הוא שכב 3 שבועות באוהל חולים כשהוא מחובר לאינפוזיה, וכשהשתחרר פניו היו מועדות להמשך מסעו.

"הדבר הראשון שעלה במוחי", משחזר יצחק, "היה לנסוע למינכן ולראות מה קורה שם עם היהודים. הגענו למחנה עקורים שם. ביום בהיר אחד החלטנו שני חברים ואני לצאת לברלין. כשהגענו גילינו עיר הרוסה לגמרי".

לאחר מסע של חצי שנה הגיע יצחק לאושימאנה, עיר הולדתו. שם מצא את אחותו סימה, היחידה ממשפחתו הגרעינית ששרדה את המלחמה. "כשנפגשנו ביקשתי ממנה שתעלה איתי לארץ ישראל. אבא רצה להיות שם - גם אנחנו צריכים להיות שם".

"עליתי ב-1948 באוניית מעפילים לארץ ישראל", מוסיף יצחק , "באותו הלילה קיבלתי מספר אישי והפכתי לחייל בחיל התותחנים. מיד עם גיוסי התחלתי להילחם במלחמת השחרור".

אחרי שש שנים בצה"ל, השתחרר יצחק עם בחירת ליבו מרים. בשנת 1969 הם אימצו את בתם אורית, ויש להם היום 4 נכדים נפלאים.

אדר נכדו התגייס באוגוסט 21 להיות לוחם בחטיבת הנח"ל. "כל המשפחה שלי היו לוחמים וזה משהו שחלמתי עליו מאז שאני קטן. לעולם לא אשכח את רגע סיום ההכשרה, ואת הרגע שבו קיבלתי את הכומתה מאחד האנשים הכי קרובים ומשמעותיים בחיי - סבא שלי".