חוזרים 55 שנים אחורה - לשחרור הבירה

"הר הבית בידינו" הוא משפט שמוכר לכולנו - אבל מאחורי המשפט המרגש של מח"ט הצנחנים דאז, רא"ל (מיל') מוטה גור, שבקולו הרעיד את הקשר, יש סיפור של שלוש חטיבות שיצאו - לשחרר את ירושלים.

55 שנים עברו מאז הקרבות העקובים מדם והבכי המשחרר שצבע את רחבת הכותל. אל"ם (מיל') משה פלד, שהיה סמ״פ חטיבה 55 (מילואים של הצנחנים), מהראשונות להגיע אל הכותל, הוביל בשיתוף פעולה עם מפקד מרכז ההובלה, אל״ם עודד צמח, וקצינת החינוך של המרכז, סרן דנה סהר, סיור למ"פים של המרכז בו עושה מילואים כיום, בעיר העתיקה. 

בסיור שיחזר את מסלול הקרבות של החטיבה ושל הגדוד שלו בפרט בזמן מלחמת ששת הימים  - מהתכנון לצנוח בסיני, ההודעה המפתיעה של המח"ט להגיע במיידיות לעיר הנצורה ועד הקרבות ברחבי העיר, אותה הוא מכיר היטב דרך רגליו. 

בדרך לשכונת שייח ג'ראח, המשקיפה על הסמטאות המוכרות לו כל כך, הוא מספר בזיכרון מעורר השראה: "התחלנו להילחם אחרי שלושה שבועות בהמתנה בפרדסים ליד לוד. תוכנית הפעולה שלנו הייתה לצנוח בסיני - ממערב לאל הריש. אנחנו עומדים עם המצנחים על הכתפיים ומחכים למטוסים שיגיעו. הם עוברים לידינו ולא עוצרים, לא הבנו מה קורה". 

"פתאום מגיעה פקודה מהמח"ט (רא"ל (מיל׳) מוטה גור) - הצניחה בסיני בוטלה. כל החבר'ה תפסו את הראש והתחילו לבכות, אמרו לעצמם 'לא יכול להיות שהפסדנו צניחה קרבית'", הוא נזכר בהתרגשות, "המוטיבציה הייתה כל כך גבוהה והתרגשנו לקראת המשימה המיוחדת הזו". 

עברו כמה דקות עד שירדה אליהם הפקודה הבאה: עולים לירושלים. וכך, לפתע, התוכניות שלהם השתנו לחלוטין -  והם יצאו לעבר הבירה מבלי לדעת מה מצפה להם. 

הם הגיעו למרכז העיר - חטיבה 10 עלתה ללטרון והתייצבה מצפון לירושלים, והחטיבה הירושלמית, 16 התייצבה בדרום העיר, וכך התחילו להם ששת הימים הקשים. 

עם ההגעה לשייח ג'ראח, התחיל הסמ"פ לשעבר לתאר בבקיאות יוצאת דופן את תחילת הקרבות, "הגענו בדיוק למקום הזה", הוא שולח יד ארוכה אל עבר הסמטאות הצפופות, "ראשונים עלו לעיר המפקדים עם אוטובוסים, הגענו לבית הכרם ונכנסנו לחצרות של הבתים. שם ישבנו ולמדנו את ירושלים - בנינו תוכנית פעולה ותכננו את המלחמה בעיר". 

"תוך כדי שהתארגנו, מתוך החושך, התקרבה אלינו דמות עם גלימה לבנה - איש מבוגר בעל זקן ארוך, הוא פתח את הכפתור העליון של החולצה, הוציא דגל ישראל ואמר לנו: 'חברלך צעירים, אני משביע אתכם על הדגל הזה, הוא היה מונח על גג ביתי בעיר העתיקה עד שהירדנים גירשו אותנו במלחמת העצמאות. אחד המ"פים לקח את הדגל, קיפל והכניס אותו יחד עם כל הציוד", אל״ם (מיל׳) פלד מספר בהתרגשות, "אני זוכר כל פרט ופרט כאילו היה אתמול". 

"הבית הזה כאן", הוא מורה על בית בעל גג אדום שבולט בנוף, "עשה לנו צרות צרורות. בשעה הראשונה רק בפלוגה שלי, במעבר הצר הזה כאן, היו שמונה הרוגים. הם מילאו את כל הצירים האלו בלוחמים ירדנים ולכן הפריצה הייתה כ"כ קטלנית", הוא לוקח נשימה וממשיך, "ממש כאן מ"מ בפלוגה שלי נהרג, ומיד, הדגל שקיבלנו הוא בעל משמעות עמוקה יותר".  

אנחנו ממשיכים להסתובב בעיר וכמעט בכל רחוב הוא נזכר בחבר שנפל על החרב, במ"פ שלו שנפצע, בריח הכאוס שהיה באוויר. "מרגש אותי מאוד לחזור לכאן כל פעם מחדש", משתף אל"ם (במיל') פלד. 

"אנחנו לא מפסיקים לירות, תופסים עמדות, לא מניחים את הנשק לרגע. ביום השלישי, עלינו במדרון התלול והקשה הזה, ואז מוטה הוריד פקודה - 'יורדים חזרה לעמק צורים ועולים אל העיר העתיקה, אל שער האריות'", הוא משחזר. 

"הגענו לרחבת הכותל בהתרגשות ואז הגיעו הרב הנזיר והרב קוק - הישראלים הראשונים שהגיעו אל הכותל. הרב הנזיר התקרב ושאל: 'איפה הדגל?', והמ"פ הוציא את דגל המדינה שראה רבות בימים שקדמו לכך״. 

"הנפנו את הדגל - ואז כל השמחה העצורה וההתרגשות פרצה - הצחוק והבכי יחד", הוא מתאר, "במבט לאחור - זה הכי מרגש, לדעת שזכינו להיות הראשונים שנכנסים לירושלים".