"במקום שבו משפחותינו הפכו לאפר ואבק - אנו עומדים במדי צה"ל"

זיכרון וניצחון

לשאול ומינה שטרנגסט מקראקוב, היו שמונה ילדים. אחד מהם, רומק, היה סבי. הציונות הלהיבה אותו ואת חלק מאחיו והם עלו לארץ לפני המלחמה. יתר בני המשפחה שנשארו בקרקוב, נאלצו להצטופף בגטו ולבסוף, כמו הקהילה כולה, נדחסו ונחנקו בתאי הגזים של אוושויץ, ואיתם נחנקו האנושיות, הצדק והמוסר.

הגעתי לבית המשפחה שעדיין עומד על תילו, וקל היה לדמיין את רעש דפיקות הרגלים של הילדים היורדים במדרגות העץ לשחק בחצר או את ההכנות לערב שבת.

אפשר גם היה לדמיין את המשפחה מגורשת במכות במורד אותן המדרגות ממש. ההתרגשות גברה כשעמדתי מעל האולם הראשי של המשרפה באוושויץ, כשלצידי ששה עשר מפקדי גדודים ויחידות בצבא ההגנה לישראל. אני מכיר אותם באופן אישי - הם מייצגים את הטובים ביותר, והם בחרו להקדיש את חייהם למען הדבר החשוב ביותר. משפחות של רבים מהם נרצחו בשואה, ועכשיו, היישר מגבולות המדינה, כשעל נעליהם הצבאיות עפר ארץ ישראל, הם מתייצבים במקום הנמוך והאפל ביותר בהיסטוריה, הפעם כחוד החנית של כוח המגן של מדינת ישראל ואזרחיה.

במקום שבו משפחותינו הפכו לאפר ואבק, אנו עומדים במדי צה"ל זקופים וחמושים. על בגדינו, במקום שבו היה קבוע הטלאי הצהוב, קבועים עכשיו סמלים ואותות של מלחמות ומבצעים שבהם הדפנו את אויבנו והיכנו אותם, בין אם בעבר הרחוק ובין אם בשבועות האחרונים. כל אחד ממפקדי הגדודים והיחידות מייצג יכולת ועוצמה צבאית ייחודית, כל אחד מהם הגן ולחם לאורך שירותו, וכל אחד מהם מוביל כיום פעילויות ומבצעים לסיכול איומים, להגנה ולבניין כוחו של צה"ל.

אנו עומדים בין צריפי המוות ומרגישים כיצד המחויבות מתגברת והמשמעות מתחזקת. מכאן נראית המדינה ומוסדותיה, צבאה, תרבותה, וכל מרכיביה והישגיה כנכס נדיר, שחובתנו להמשיך להגן עליו מכל משמר.

גם המשפחה האישית של כל אחד מקבלת כאן משמעות נוספת ומיוחדת.

בני משפחתי, כמו בני משפחותיהם של מפקדי הגדודים והיחידות, לא יכלו לדמיין שבמרחק שלוש שעות טיסה מכאן, מהמקום שבו נרצחו, ושבו ניסו להכחיד את עם ישראל, הוא יתקיים בשיאו בדמות מדינה משגשגת ומפותחת, המושתתת על ערכי העם היהודי ומגנה על עצמה. אשרינו שיש לנו צבא משלנו, צבא חזק, מהבולטים בעולם, צבא מקצועי וערכי, ואשרינו שאנו משרתים בו.