אם התמונות שלנו יכלו לדבר - כך זה היה נראה

יוצרים: צוף רוטבליט ואייל כהן, תסריט ובימוי: אגם קריטי, הפקה: ניב יונתן, צילום: מיקה גבע, עריכת וידאו ועיצוב פסקול: צוף רוטבליט, אפקטים מיוחדים: אייל כהן, יהונתן הרשקוביץ, ג'ונתן ברומברג, עומר אהרוני, ארט: עופרי כהן

הסיפור של צה"ל מוסיף עוד ועוד פרקים כבר מעל 75 שנים, לאורך שמונה מלחמות ואין ספור מבצעים. סיפור כזה קשה להציג במילים בלבד, והתחושות והרגשות שהוא מעורר בקרב אזרחי המדינה לא ניתנות לתיאור בכלל. 

בכל זאת, הצליחו צלמי ישראל לשקף כמה רגעים בלתי נשכחים בפריימים בודדים, עליהם כל המדינה מסתכלת ומסוגלת להזדהות. 

התמונה המפורסמת של לוחמים בסוף מבצע 'עובדה' מניפים את דגל הדיו הפכה לסמל משמעותי כמעט כמו האירוע עצמו. כיבוש "אום רשרש", שבהמשך נהפכה לאילת, חתם את סוף מלחמת העצמאות בדרום הארץ. 

ב-10 במרץ 1949 כוח לוחמים של חטיבת הנגב חצה את הגבול המצרי והגיע לאום רשרש. שם הכוח גילה שלמעשה הכוחות של הלגיון הירדני יצאו מהשטח, בפקודת לוטננט ג'ון באגוט גלאב הבריטי. כראוי למעמד הניצחון, נשאר ללוחמים דבר אחד אחרון לעשות - לתקוע דגל באדמה החדשה.

אך כוח החטיבה נתקל בבעיה - אין ברשותם דגל ישראל. הפתרון כמובן נעשה בצורה הכי ישראלית שיש: הם אילתרו דגל מבד לבן וצבעו עליו בדיו את פסי הטלית האנכיים ומגן דוד. על העמוד עלה אברהם אדן, לימים מפקד פיקוד הדרום, ואת התמונה המפורסמת צילם מיכה פרי, סגן מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב.

בין הלהקות הצבאיות עמדה אחת גבוה, יש יגידו יותר מכולן: להקת הנח"ל. רבים מזמריה פרצו בתרבות הישראלית עוד בשירותם הצבאי ושנים אחר כך, והם הובילו את תור הזהב של הלהקות הצבאיות. התמונה צולמה בסוף שנות ה-60, ומופיעים בה בין השאר גידי גוב וירדנה ארזי. 

הנשק הישראלי המפורסם סימל מגוון דברים בהיסטוריה עבור מדינות רבות, אך בארץ נהפך העוזי למעיין סמל של עצמאות ישראלית. הפיתוח הציוני הוצג לראשונה לציבור ב-1955, והחליף את תתי המקלע "סטן" הבריטיים שנמצאו בידי לוחמי צה"ל והמחתרות עוד לפני הקמת המדינה. העוזי תפס תאוצה, ונמכר גם לשירותי ביטחון של מדינות רבות.

במלחמת יום הכיפורים, רובי הסער של הסורים והמצרים גברו על יכולותיו של העוזי בכוח ירי ובטווח. כתגובה, הוחלף העוזי כרובה הסטנדרטי של צה"ל ב-M16, אך גרסאות חדשות של הנשק עדיין בשימוש ביחידות מסוימות בכוחות הביטחון. התמונה בה עומד לוחם עם עוזי, היא בין התיעודים הראשונים של חיילים עם תת המקלע החדש של התקופה.

"הנֹער, לטיס!" כתוב בכתום על רקע כחול של שמיים מלאי מטוסים בכרזת חיל האוויר. את העיצוב הזמין משרד הביטחון מהאחים שמיר בשנות ה-50, על מנת לעודד גיוס לתפקידי הטיס והחיל השונים. 

באותה תקופה כרזות רבות נתלו בכל רחבי הערים, על עמודי חוצות, שלטים וכו'. שלל סיסמאות נקבעו בלשון הצבא בעת הזו בכרזות ופוסטרים, וחלקן עד היום מסמלות את העשורים הראשונים של צה"ל והמדינה, ולפעמים עוד הרבה יותר.

עוד לפני שהפך לידוע בציבור בעקבות הקריירה הצבאית שלו, נהיו פניו הצעירות של אלוף בדימוס יוסי בן-חנן סמל הניצחון הצה"לי בששת הימים. בסוף המלחמה, צולם קצין השריון הצעיר בעודו רוחץ בתעלת סואץ, מניף מעלה קלשניקוב כשעל פניו חיוך. התמונה פורסמה במגזין "Life" האמריקאי ביוני 67' עם הכיתוב "The Astounding War And The Arftermath" ו-"Israeli soldier cools off in the Suez Canal".

למרות הקרדיט שניתן לחייל הרוחץ בתעלת סואץ, התמונה המזוהה ביותר עם מלחמת ששת הימים היא לא אחרת מהצנחנים בכותל המערבי. שלושה לוחמים במרכז ושלושה מאחוריהם, אחד מביט קדימה עם הקסדה למטה ומעליהם מתנשא הכותל המערבי, שבאותו הרגע נכבש ושוחרר ביחד עם כל העיר העתיקה. התצלום צולם על ידי דוד רובינגר שחבר לצנחנים ב-7 ביוני, במלחמת ששת הימים.

עם השנים המשיך כמובן התיעוד של צה"ל הן על ידי צלמים אזרחים, והן באמצעות מתעדים מבצעיים וצלמים מקצועיים בשירות הצבא. "בילינו שעות בארכיון צה"ל, בית אריאלה וארכיון דו"ץ", מספר סמל אייל כהן, אפטריסט בדובר צה"ל שהיה אחראי על הפרויקט "האלבום של צה"ל", ביחד עם סמל צוף רוזבליט, עורך סאונד. 

"בערך מ-67' אין כל כך תמונות אייקוניות כה מפורסמות, אין עוד צנחנים בכותל", הוא ממשיך, "אחד התצלומים האהובים עליי בסרטון היא תמונת העשור של צה"ל. לדעתי היא מראה צד רגשי בקשר שבין הצבא לאזרחי המדינה, שזה אלמנט שהיה חשוב לנו להוסיף".

"רצינו שהשירים ייצגו את כל צה"ל, גם מבחינת הלהקות הצבאיות, מהן הקלטנו את השירים, וגם מבחינת השירים עצמם", מסביר צוף את פסקול הסרטון, ומגלה שמי שמאחורי הקולות הם כולם חיילים מהבסיס בו הוא ואייל משרתים.  

"זה היה פרויקט משותף ולא פשוט להפקה", אומר אייל. "אני מאושר שהצלחנו, זה לא דבר שעשו פה בעבר. חלק אמרו לנו בפנים שלא נצליח". בשלב הזה מתפרץ צוף בצחוק ומודה: "אני אמרתי לך בפנים שלא נצליח". 

"הצד הטכני היה אתגר", מסכם אייל, "אבל אם בסוף ילדים קטנים יגידו 'איזה מגניב! הדמות בתמונה שרה!', אז עשינו את שלנו".