*דרגתו של אבי אפנר ז"ל הינה סמ"ר ולא רב"ט כפי שצוין בסרטון

תחקור וריאיון: ליעם אדיב וירדן מושליון
עריכה: טל חיימוביץ
אפטר: אייל כהן ותמר דרור
תסריט: אליה שי
גרפיקה: שליו חקון
עריכת סאונד: שגיא יוסף 

מאז הקמתה, עמדו יחסיה של ישראל עם שכנתה בגבול הצפוני, לבנון, בסימן מתיחות מתמדת. אך ב-1970, המתיחות בין השתיים עולה שלב. קיני מחבלים מתחילים להיווצר בדרום לבנון, והאירועים הפח"עיים שחודרים מהגבול גובים את חייהם של עשרות ישראלים. 

באותה התקופה, בעקבות ההסלמה מצד ארגוני טרור, נוצר פחד ממשי של אזרחי המדינה להסתובב בחופשיות בצפון הארץ - עד שביוני 82', יוצא צה"ל למבצע 'שלום הגליל' ונכנס קרקעית לשטח לבנון עם כמות כוחות מסיבית.

המלחמה אכן מניבה פרי, אך מה שהצבא לא יודע, זה שהפעם הבאה שהוא ייצא מלבנון, תהיה רק בתחילת המילניום הבא.

ב-85' מוקמת רצועת הביטחון - קו מוצבים בדרום לבנון המפריד בין ארגוני הטרור למדינת ישראל. אלפי לוחמים משרתים ברצועה לאורך השנים, כשסיסמה אחת מתנוססת מעל ראשיהם - המטרה: הגנה על יישובי הצפון.

הלחימה ברצועה נמשכת שנים רבות וארוכות, ארוכות כל כך עד שבשלבים מסוימים הופכת ממש לחלק מהשגרה. אותה צביטה עזה בלב וצער על מותו של חייל נוסף מכים בציבור שוב ושוב, במשך מאות פעמים.

בעקבות הלחימה המתמשכת ומספר הנופלים בתקריות אש ובעיקר באסון המסוקים ב-1997, בו נופלים 73 לוחמים בהתנגשות שני מסוקי יסעור, גבר הלחץ הציבורי שקרא לממשלת ישראל לצאת מלבנון.

ואכן, בלילה 24 במאי 2000 יצא אחרון הלוחמים מרצועת הביטחון, ובזאת תם עידן צה"ל בשטחי לבנון לאחר 18 שנה.

הסיפורים מתוך 'דלעת'

"למען המדינה! למען המדינה!" צועק חייל גבעתי צעיר בשם ערן שטרן כשהוא מובהל לבית החולים וסביבו המולה רועשת. ערן שירת באחד המוצבים החודרים ביותר ברצועה, בשם 'דלעת'. ב-17 במאי 95' במהלך חילופי אש, נפל פצמ"ר בשטח המוצב, פגע בידו של ערן והרג במקום את חברו - אמיר קרא ז"ל.

באורח פלא הצליח ערן להישאר בהכרה מלאה לאורך כל הדרך חזרה לארץ, וכשהבחין בכלי התקשורת בפתח בית החולים, הוא צעק לעברם את מה שהיה על ליבו.

"אני עומד מאחורי המילים האלה", הוא מספר, "זה משהו שמתמצת את הסיבה של למה היינו שם".

במהלך ההתקפה על המוצב, אמיר קרא ז"ל, מפקד צוות תצפית, ירה מעמדתו במאג אל עבר פעילי הטרור. הוא נהרג תוך הכוונת הכוחות במהלך הקרב.

כך כתב אמיר ז"ל לחברתו בערב יום העצמאות של אותה השנה, שבועיים לפני נפילתו:

"...אתמול היה טקס יום הזיכרון... באמצע הטקס פתאום התחלתי לחשוב על זה שאנחנו המדינה היחידה, נראה לי, שיש לה הרבה תאריכים שבהם כל העם מלוכד בצורה מדהימה. כשעומדים בצפירה מרגישים את היחד הזה בצורה מאוד חזקה. כל הארץ עומדת ביחד לדקה שלמה, לשם אותה מטרה... ואז חשבתי על זה שאנחנו המדינה היחידה שמסוגלת יום אחרי יום של אבל לאומי לחגוג ולשמוח וכל ההזדהות של השכול והעצב, הופכת להזדהות של עצמאות ושל שמחה ואושר… ביום כזה הגעגועים גוברים וחבל לי שאת לא פה לחגוג איתי ועם עם ישראל את יום העצמאות… פה בארץ יש שיגעון חדש - דגל ישראל למכונית. משהו שנתפס על החלון. כבר מיליון וחצי נמכרו וכל מכונית נראית כמו מסע פרסום של איזה מפלגה. כל הארץ צבעונית ומדונדשת..."

'דלעת' היה במרחק מאות מטרים ספורים בלבד ממוצבי חיזבאללה. במהלך השנים 'דלעת' ספג הרבה אירועים, אך הפעם הראשונה בה המוצב עלה לכותרות היה באוקטובר 94', כשפעיל חיזבאללה הצליח להגיע ממש עד לפתח המוצב.

בעת אירוע נוסף של חילופי אש כבדים בין שני הצדדים, מבחין עדי דוידוב, לוחם וחובש ב'דלעת', בדמות שמגיעה ומניפה דגל של חיזבאללה בתוך המוצב. "אלו שניות שקצת קשה לשכוח", הוא משחזר, "אני רואה דמות שאני לא יודע לזהות, תוקעת דגל שאני לא מכיר".

הדמות נמלטה במהרה והאירוע נגמר מעט מאוחר יותר, כשכוחותינו הצליחו להוריד את החוליה שחדרה. באירוע נפל לוחם גבעתי, אלמוג קליין ז"ל.

עדי, שטיפל באלמוג עד שנקבע מותו, מספר שפגיעתו של אלמוג הייתה קשה מאוד, וכבר מלכתחילה היה ברור שהסיכויים להצלתו מזעריים. מבולבל, הוא פנה לרופא ושאל אותו מדוע התעקש לטפל בפצוע במצב כזה? הרופא עונה לו מיד: "גם אם יש סיכוי אפסי שאפשר להציל אותו, אני לא קובע מוות".

כשירדה השמש על 'דלעת', היו בטוחים הלוחמים שהאירוע הסתיים, אך כמה שעות מאוחר יותר, כשפתחו את הטלוויזיה הישנה בחדר האוכל, גילו תיעוד שמספר סיפור אחר לגמרי מזה שחוו בעצמם. "אתה חווית את האירוע מבפנים, ופתאום אתה רואה אותו מבחוץ בשידור חי בטלוויזיה ישנה משנות ה-80", משתף היום עדי.

מהר מאוד הם מבינים שבזמן הלחימה, לכוח חיזבאללה הצטרפה גם מצלמה שתיעדה את כל האירוע. עם סיומו דאג ארגון הטרור לערוך במהרה ולפרסם את התיעודים כך שיציגו את התקיפה על המוצב כהצלחה הירואית שמסתיימת בתקיעת דגל הארגון במוצב וכיבושו.

"יש כלי נשק חדש שנקרא מצלמה", מסביר ערן, "הבנו שהם צעד אחד לפנינו ביכולת התעמולה שלהם".

ואכן תעמולת חיזבאללה הצליחה - 'דלעת' ספג ביקורת קשה על התנהלותו ולוחמי המוצב ננזפו קשות. אל התודעה הישראלית נכנסה עובדה חדשה: המציאות היא לא תמיד בהכרח מה שקורה בשטח, אלא גם מה שמפורסם החוצה.

"'דלעת' היה הבית שלי", נזכר איל כהן, לוחם תצפיות ששירת במוצב מ-98' ועד לנסיגה ב-2000. הוא מחייך ומבין את האבסורד בשימוש במושג 'בית' למוצב השוכן עמוק בשטח האויב, ובכלל במדינה זרה והכי רחוקה שאפשר מהבית האמיתי. אך הוא אינו מסתייג מהמילים האלה ומסביר שלמרות הקושי, 'דלעת' היה המקום לו הקדיש שלוש שנים מחייו.

בין כל האירועים, ההתקפות והפעילויות, ניסו הלוחמים למצוא את מקומם בשטח הזר. אם זו התפעלות מהנוף עוצר הנשימה על האדמה המדממת, צפייה חוזרת ונשנית בסרט ישן או אפילו… להתאהב? על אדמת לבנון? האם הדבר אפשרי?

איל מאמת לנו את התשובה ומספר שבתוך מוצב שבו שירתו אך ורק בנים, הכיר את אשתו לעתיד, אנלי.

כהרגלו, ישב איל בחמ"ל במהלך משמרת. לפתע קיבל טלפון ומהצד השני של הקו נשמע קול של בחורה שאמרה בחריצות: "אין לנו קשר איתך"! מבולבל, הוא ניסה להבין מה פשר הדבר ומי איבד איתו קשר, ודקה קצרה אל תוך השיחה הוא מבין שמדובר בטעות והחיילת מחמ"ל פיקוד מרכז הגיעה אל מוצב 'דלעת' במקום אל היעד אליו הייתה אמורה לחייג.

למרות הטעות המשיכו השניים לשוחח ומאז הקשר ביניהם לא נותק. הם טילפנו זה לזה בכל משמרת במשך חודשים, עד שלאחר חצי שנה החליטו להיפגש. "וזהו, מאז אנחנו ביחד", הוא מסכם בחיוך.

בהפוגות הקצרות שהיו בין כל פעילות מבצעית, סמ"ר אבי אפנר ז"ל, לוחם נח"ל, הקפיד גם לכתוב - לבית, לחברה, ואפילו גם לעצמו. במכתביו אבי מתאר בציוריות את הנוף הלבנוני היפהפה, את האבסורד שבאיבוד התמימות בגיל צעיר כל כך, או משתף בתחושת המשמעות בנוכחותו בלבנון לעומת הכמיהה החזקה לחזור הביתה.

אבי נפל באסון המסוקים, יחד עם עוד 72 לוחמים ואנשי צוות אוויר. בקישור שלפניכם תוכלו לעיין בארבעה מתוך עשרות המכתבים שכתב לאורך שירותו ב'דלעת'.

לחצו למכתבים של אבי: מכתב 1, מכתב 2, מכתב 3, מכתב 4

שלוש שנים לאחר האסון - צה"ל יצא מלבנון. בליל היציאה הושמדו כל מוצבי הרצועה, ביניהם גם 'דלעת'. "אני זוכר שהיה לי חשוב להתגלח כדי לצאת כמו חייל מסודר, ומכונת הגילוח נשארה שם ועלתה יחד עם המוצב בסערה השמיימה", נזכר איל.

בשעת לילה מאוחרת, פוצצו החיילים את המוצב, עלו על הנגמ"שים והחלו בנסיעה חזרה לכיוון ישראל. היציאה מ'דלעת' ומשאר המוצבים התבצעה בהצלחה - ללא נפגעים לכוחותנו - ולפנות בוקר כבר היו כל החיילים על שטח ישראל, בחזרה בארץ.

"תמיד יש איזה חלום שיום אחד נלך לשם ונעשה טיול, אולי עם הילדים, אולי בעתיד עם הנכדים", מתאר איל ומדמיין בראשו את רקע הגבהות הירוקות והסלעים שנפרסים עד קצה הראות, "נראה ונסביר להם הכול, ושוב נרגיש את הנופים של לבנון".

מוצב 'דלעת' בפרט וכלל מוצבי רצועת הביטחון טומנים בחובם אינספור סיפורים הממלאים את האתוס הישראלי. בכתבה זו ציינו שישה חיילים בלבד, ממוצב בודד, מתוך אלפים ששירתו בעשרות מוצבים בלבנון.

בהוקרה לחיילים שהגנו במשך שנים על יישובי הצפון ועל העורף הישראלי, ולזכרם של אלה שיצאו למשימה - ומעולם לא שבו.