במרכז הציוד קיימת מתפרה וסנדלריה היושבת במחנה תל השומר. יש לקבל טופס ייעודי מנגד הלוגיסטיקה של היחידה ולאחר מכן להגיע למדידות כדי שנוכל להעניק לכל חייל את המענה המתאים והנוח ביותר.
"זוכר את עצמי עומד שם כמי שצופה בסרט, הזוי מכדי שיהיה אמיתי"
תא"ל רן כוכב, דובר צה"ל ומפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר, היה מהראשונים שהגיעו לפני 26 שנה לזירת אסון המסוקים, סמוך לשעת ההתרסקות - כשמימדי האירוע הבלתי נתפס רק התחילו לחלחל. שני מסוקי יסעור שהיו בדרכם ללבנון התנגשו מעל עמק החולה, ו-73 חיילים נהרגו. בטור מיוחד הוא חוזר לאחד הרגעים הקשים והמכוננים בחייו - ובהיסטוריית צה"ל
זה היה בתקופה שבה עוד היינו בלבנון. הייתי אז קצין צעיר, סמג"ד 66, בן 25. עושה שבת כן - שבת לא. עם הרבה אידיאלים ומעט ניסיון. התחלנו לחוות בצפון אירועים מבצעיים: ירי, חדירת מחבלים, הרוגים. מערך הנ"מ (לימים מערך ההגנה האווירית) של אותם ימים היה עסוק בלוחמת קרב היבשה, ואת עיקר החיכוך ספגנו מבצעית על הקרקע, ופתאום החלו אירועי אש קשים והיתקלויות עם מחבלים.
חוויתי את האירועים הללו כסמג"ד וולקן (תותח נגד מטוסים) בגדוד רם 66, והתחלנו לספוג שריטות בגוף ובנפש. אירוע רדף אירוע, אסון השריפה בנחל סלוקי ואסון השייטת. נכנסנו פעמים רבות לפעילות בלבנון, עשינו וראינו דברים מבצעיים והחיכוך היה ממשי מאוד. בין כל אלו נפל עלינו אסון המסוקים שהיה אירוע מסדר גודל אחר לגמרי.
צפו בטקס הזיכרון לחללי אסון המסוקים
זה היה באמצע השבוע בפברואר, קור כלבים. הייתי במפקדת הגדוד ברכס רמים. נכנס הקמב"ץ הגדודי ואמר לי שאבד הקשר עם שני מסוקי צפע בירידות מהגולן (מה שיותר מאוחר התברר כלא נכון). נכנסתי לג'יפ ונסעתי במהירות למקום. בדרך שמעתי את מח"ט 769, אל"ם קובי מרום, עולה בקשר ומבקש שאגיע לאזור בית הקברות בדפנה, שם כנראה התרסק אחד המסוקים. לא העליתי בדעתי שמדובר ב"יסעורים" ובעשרות הרוגים. חשבתי שמדובר בתאונת אימונים ושיש צורך בעזרה או בחילוץ במקום, בוודאי לא אסון שכזה.
הגעתי לשאר יישוב ואז לדפנה. ושם נגלה לי הגרוע שבמחזות חיי, על הנחל ובקרבתו, היו מוטלים חלקים גדולים מאוד של מסוק, ועשרות גופות פזורות בסמוך לבית הקברות במקום. ובמרכז כל אלה, גוף המסוק עצמו, או מה שנשאר ממנו, עולה באש ובתוכו ציוד ואנשים.
אני זוכר את עצמי עומד שם כמי שצופה בסרט, הזוי מכדי שיהיה אמיתי. חסר אונים. נטול כל יכולת לעשות משהו פרקטי. לא הכשירו אותי למראה כזה. אני לא חושב שאפילו דמיינו אפשרות של מקרה קיצוני שכזה.
אבל לשמחתי, היכולות הפיקודיות לא עזבו אותי. למעשה המראות הקשים דווקא המריצו אותי לפעול היכן שאני כן יכול לפעול, לעזור במה שאפשר. בכל ההתרחשויות שקרו בימים וברגעים הראשונים משם והלאה מסביב לטיפול באירוע, אני לא זוכר ולו רגע אחד של מחשבת עומק על גודל האסון או על התמסכנות, על התקרבנות או על איזושהי תחושה קרובה לזה. להפך, הייתי מלא עזוז ואדרנלין.
במכשירי הקשר התחלנו לדבר עם כולם, גייסנו מסוקי פינוי וחילוץ, מטוסי הנרה ואז את כל מטה פיקוד הצפון, ח"א וצה"ל. התחלנו בתהליך של חילוץ הגופות שנמשך עד הבוקר. לא עצמנו עין כל הלילה. הרופא הגדודי, ד"ר שרון מסלוביץ, אז רופא גדוד 66, ניסה לסייע למי שלמעשה אי אפשר היה לסייע לו.
ובכל הזמן צלצל הטלפון, בו נשאלו שאלות על גבי שאלות, כולם מנסים להבין האם המסוקים נכנסו או יצאו מלבנון, מה בדיוק קרה וכו'.
חלק מהשיחות היו גם של חברים שרצו לברר על יקרים וקרובים, אבל כולם נספו ולא היו ניצולים. את חלק מהנספים הכרתי אישית, ביניהם סא"ל משה מועלם ז"ל, מג"ד רכס הבופור, שרק יומיים לפני כן ביקש ממני לשלב "וולקן" נ"מ בגזרתו. ההרוגים היו מכל קשת האוכלוסייה: מכל העדות והדתות, מכל רבדי החברה הישראלית, וממקצועות צבאיים רבים. עד היום אני בקשר עם רבות מן המשפחות השכולות.
על הבוקר, הגיע למקום הרמטכ"ל, רב-אלוף אמנון ליפקין שחק, ומפקדים בכירים - ליפקין שחק היה לבן כסיד אך קר רוח וכריזמטי כתמיד. בשעות לאחר האסון הטסנו את גופות החללים. בימים לאחר מכן קיבלנו הרבה כוחות עלמנת לסייע באיסוף ידני, על הברכיים, של כל חלקי המסוקים כדי שנוכל לשחזר ולהבין מה קרה, מדוע התנגשו המסוקים ומה הסיבות לאסון הנורא.
האסון הזה השפיע עליי באופן עמוק ומקיף. תחילה כמפקד, כקצין, ואחר כך גם כאבא. ראיתי שם באתר האסון, שותפות אמיתית בין חיל האוויר ליבשה. ראיתי שותפות גורל, ראיתי אסון משותף, חקירה, לוויה ואז חזרה מיידית ללחימה בלבנון. כל זה לא מובן מאליו, גם אם לכאורה זה נראה ככה. האובדן קשה מאוד והאירוע הזה מלווה אותי. עד היום לא סיימתי עם האירוע, הוא לא מאחוריי. הוא איתי במחשבות, בטיולים, בלילות. הוא חלק ממי שאני. כמפקד, כקצין, כחבר המטה הכללי וכדוברם של חיילי צה"ל ומפקדיו. בשנים האחרונות האירוע הזה במחשבותיי גם כאבא לחיילים.
בתמצית אני יכול לומר שמהאסון הנוראי הזה למדתי ארבעה דברים עיקריים: חשיבותה של רציפות התפקוד, מהי מנהיגות בזמן משבר, היכולת להכיל אסון, להמשיך ולתפקד וכמובן קדושת החיים. מתוך האירוע למדתי דברים חיוביים על עצמי כמפקד, ולמדתי לראות עד כמה המפקדים האחרים סביבי מצוינים. במהלך האירוע הזה גם ראיתי אומץ, כיצד רצים מפקדים אל האש, כאילו יש בשביל מה. ראיתי וספגתי על בשרי את גודל האסון, וגם שאלתי את עצמי שאלות קשות לאחר שנים לגבי תוחלת השהייה בלבנון.
כאמור, זה היה אירוע מאוד מאתגר בחיי, ואני קשור בו ובאנשים שסובבים אותו עד היום. בכל שנה אני משתתף ביום העיון וטקס הזיכרון המיוחד בביה"ס "הר וגיא" שבקיבוץ דפנה.
אני חושב שמה שנתן בי כוח לתפקד במצב הנוראי הזה היה החינוך שקיבלתי בבית הוריי, בתנועת הנוער, בקיבוץ, ולאחר מכן בצה"ל, ההשראה והדוגמה האישית שקיבלתי ממפקדים אחרים, השכל הישר והרצון הטוב שתמיד מהווים בעבורי בני-לוויה מצוינים, וכמובן האנשים סביבי, לא הייתי לבדי, היו איתי מפקדים וחיילים רבים וטובים.
אסון המסוקים היה אירוע מכונן שלימד אותי עד כמה חשוב לבנות בסיס איתן, אדנים שעליהם אנו מסיעים את מסילת השירות. האדנים הללו הם בראש ובראשונה חינוך, זהו הערך המוסף בשבילו נשארתי בשירות צבאי משמעותי ומתמשך.
זכרם ברוך