הקצין שאיבד את יד ימין - חזר להכשיר את השריונרים הבאים

סרן א' מתרווח בכיסאו. הוא לא מרבה במילים, ונראה ששום דבר לא יכול להפריע את שלוותו. "כיף לחזור לשיזפון ולפודרה", הוא זורק בחצי חיוך רגוע, שמחביא מאחוריו סיפור ארוך של פציעה ושיקום מחדש. ואכן, ככל שסיפורו מתגלה בפניי אני מבינה שבלשון המעטה - הדרך לכאן לא הייתה פשוטה. 

"כל פעם חשבתי שהניתוח שאני הולך לעשות יהיה האחרון, אבל השיקום היה ארוך משחשבתי", הוא מתקשה להודות, "אני שמח שהפציעה בסוף לא שינתה את התוכניות. אני עדיין יכול להוביל טנק, לירות ברובה ולהילחם כמו שאני יודע - רק בדרך קצת שונה".

את אירוע הפציעה, כמ"מ בחטיבה 7, הוא זוכר היטב. "זה היה בסוף דצמבר 2023, פשטנו על שכונה במרכז חאן יונס. התחלקנו לפלוגות, כל אחת איגפה את המתחם מכיוון אחר. הגענו לאזור צפוף, מוקף בניינים גבוהים. זו הייתה התקפה אינטנסיבית, כולם היו מאוד דרוכים".

"קיבלנו בקשר הודעה על פיר בקרבתנו", הוא מתאר ומחזיר אותנו לאותם רגעים, "היינו הכלי הראשון בכוח, אז לא יכולנו לנסוע אחורה כדי לאפשר פגיעה מדויקת עם פגז. לכן החלטתי לזרוק רימון מכיפת המט"ק". שניות לאחר מכן, שלא הותירו מקום לחשוב לעומק, הרימון נהדף חזרה לכיפת המפקד.

"האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת החוצה לתפוס את הרימון ולהעיף אותו. ואז הוא התפוצץ. הרגשתי את יד ימין שלי, או יותר נכון שלא נשאר ממנה הרבה. הבנתי שגם הראייה שלי נפגעה - בעצם לא ראיתי כלום". למרות זאת, בתוך הכאוס - הדבר הראשון שהוא עושה זה לצעוק לחברי הצוות שלו שמדובר בפיצוץ רימון ולא נ"ט: "רציתי לוודא שהם לא חושבים שמתקיפים אותנו, ונפגענו מאש אויב". 

הכוח הרפואי חובר לטנק, הם מפנים את א' לנמ"ר פינוי ומשם למנחת מוסק. "האמת שהיה אירוע מצחיק", הוא נזכר בחיוך, "ניסו לשים אותי על האלונקה וזה לא הסתדר, אז פשוט קמתי ונכנסתי לנמ"ר בעצמי - כשאני לא רואה כלום, ומנחים אותי בצעקות מהצד. הפרמדיקים המופתעים אמרו לי 'זה לא עובד ככה'. יצאתי, והכניסו אותי שוב 'בדרך המסורתית'". 

"לא הופתעתי כשהתעוררתי בטיפול נמרץ. הייתי בהכרה תוך כדי האירוע וגם במהלך הפינוי. ידעתי שאין לי יד ושנפגעה לי הראייה", מספר א'. משם הוא נכנס לשגרת טיפולים, או כמו שהוא מתאר אותה - 'התגלגלתי בין ניתוחים'. החודשיים הבאים מאתגרים, בעוד הוא משקם אט אט את המוטוריקה ביד שמאל, שיווי המשקל והראייה שנפגעה. "דווקא היה לי טיימינג טוב מבחינת הפציעה. השתחררתי מהשיקום בסיום מרץ - ישר חזרה לקורס מ"פ". 

באותה תקופה הגיעו לבקר אותו הרבה אנשים - קצינים, משפחה וחברים: "כולם שאלו מה אותי יהיה הלאה. הייתי עונה מבלי להתבלבל שאין שאלה בכלל. במרץ אני מצטרף למלט"ק ונכנס מ"פ. בדיעבד אולי זה טוב שלא ראיתי כל כך, לא שמתי לב להבעות הפנים המפקפקות שלהם וזה לא הוריד לי את המוטיבציה". 

אחד הביקורים זכור לו במיוחד: שיחה שהפכה את הבלתי אפשרי - לאביזר טכנולוגי שנוצר במיוחד בשבילו. "הגיע ראש אכ"א דאז, ושאל אותי מה הוא יכול לעשות בשבילי. עניתי לו מיד 'אני צריך בקר מפקד ליד שמאל'. זה החלק שהיה חסר לי כדי לחזור לפקד על טנק", משחזר א' את השיחה, "מאז בכל פעם שהייתה הזדמנות חזרתי על זה שוב ושוב". 

לאלה מכם שלא בקיאים בדקויות מבנה הטנק, בצד הימני של עמדת המפקד ששולטת בכלי מלמעלה, ממוקם ג'ויסטיק, שבעזרתו יכול מפקד הטנק להזיז את הצריח. "רובה אומנם אפשר להחזיק עם היד השנייה או בצורה טיפה שונה, ולא נדרשות התאמות לבחור עם יד אחת, אבל טנק - זה עניין מסובך. כדי שאני אוכל להילחם צריך ממש להפוך את העמדה לשמאלית".

וכך, בעזרת הרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט), במנת"ק - משרד הביטחון יצא לדרך פרויקט ראשון מסוגו. "כשסיפרו לי שהתחילו להתאים עבורי בקר ליד שמאל כדי שאוכל לתפעל טנק, מאוד שמחתי", הוא משתף, "ובפעם הראשונה שהגיעו להציג את השרטוטים אמרתי 'וואו!', ועשיתי כאילו אני רואה משהו בדפים, אפילו שלא הצלחתי… לא רציתי לבאס את החבר'ה שהיו נרגשים".

צעד אחר צעד התוכניות החלו להתגשם, שרבוטים על דף הפכו לאבטיפוס ואז לדבר האמיתי. "כל שלב העלה את רף ההתרגשות, וזו זכות אדירה שכל זה נעשה עבורי. זה משהו שלא היה קורה בשום צבא אחר בעולם. רק כאן", מדגיש המפקד. 

אז לאחר חודשים של מאמץ, תרגולים וניסיונות ירי, מבחן המציאות עמד בפתח. "לא ידעתי איך תהיה התחושה של הבקר ביד שמאל", הוא משחזר, "צריך להתרגל לירות ולכוון, זה הרגיש במובן מסוים כמו לרכוב על אופניים. בהתחלה זה מפחיד לעלות, אבל ברגע שתופסים את הקצב, הכול מתחיל לרוץ. הכניסה הראשונה לטנק וירי הפגז הראשון - זה באמת היה כמו לחזור הביתה". 

זו הפעם הראשונה בצבא שמותאם אביזר מסוג זה במיוחד ללוחם, ולמרות זאת סרן א' שב ומדגיש: "אני לא פורץ שום תקרת זכוכית. הרבה לוחמים שנפצעו חוזרים להילחם, ומוצאים את הדרך שלהם להתאים את הפציעה להמשך השירות". 

סרן א' בחור אופטימי, ולא ניתן לפספס את הביטחון בקולו כשהוא מדבר על החזרה לקורס: "אני חושב שחד משמעית כשיש לך מטרה, הכול הופך להיות יותר פשוט. כשחזרתי ללימודים, ושאלו למה אני לא בשיקום, שאלתי בחזרה - 'איזה שיקום טוב יותר מלחזור לשגרה?'"

לאחר שנה וחצי של טיפולים, לימודים וקורס מ"פ - סרן א' חוזר למקום בו התחיל את שירותו הצבאי, הפעם בנעליים של מפקד פלוגה בשיזפון. "הפציעה לא שינתה את התפיסה הפיקודית שלי", הוא מציין, "אני כל הזמן חושב איך אני מוציא חיילים חזקים בעלי חוסן, שמבינים את המשימה והמשמעות של מה שהם עושים. זו הדרך שבה אותי חינכו כחייל, ואני לא מתכוון לקטוע את הרצף. אלה רק לשפר אותו". 

כשאני מתעניינת האם הגדם ביד ימין מעורר שאלות של חיילים סקרנים, הוא ממהר להפריך את חשדותי: "עכשיו כשאני עושה שיחות אישיות למפקדים או לחיילים אני לא מרגיש צורך להצדיק את הפציעה ולמה בחרתי לחזור. אני מסביר להם בענייניות כדי שילמדו, אבל בעיני זה מובן מאליו למה בחרתי מלכתחילה להיות מ"פ. אני מסביר להם למה אנחנו, כולנו פה. לא למה אני פה". 

"אני אהיה כן, ואגיד שאף פעם לא פחדתי שלא אחזור לפקד", מצהיר המ"פ, "היה לי חשש שאולי זה יתעכב, אבל הייתי בטוח שזה הולך לקרות. הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה כיום לא השתנתה בעקבות הפציעה. גם לפני כן רציתי להיות מ"פ. חשבתי שזה הדבר הכי משמעותי שאני יכול לעשות - והמלחמה רק חידדה לי את זה". 

"אני כל הזמן צוחק ששני הדברים היחידים שאי אפשר לעשות בלי פרוטזה הם לסגור שער בקר ולדרוך מאג. וגם את זה אפשר עם איזו נוסחת דריכה". גם לקושי ולאתגר הוא מתרגל, ודואג תמיד לתת סיומת של 'יהיה בסדר': "הכול אפשר לעשות, פשוט בצורה קצת שונה".