הרמטכ"ל ה-22

אני מקבל עליי את התפקיד ביראת קודש, ורואה בו זכות. צה"ל הוא ביתי השני. אני אוהב אותו ואת חייליו,ּ ומתכוון להנהיגו ּביחד עם המטה הכללי ּובשיתוף כלל הדרגים, מתוך הכרה בעוצמת האנשים

שמונים שנים חלפו מאז פרצה מלחמת העולם השנייה, המלחמה הגדולה ביותר שידעה העת החדשה; מלחמה שהאידאולוגיה הנאצית האכזרית הפכה אותה לרצחנית ולשפלה ביותר בתולדות העמים

קול הצפירה מפלח את הארץ, חותך את הֲמוּלַת היום־יום וּפוקד על שקט והתייחדות. אין גבעה וָעמק, שביל וּכביש, בית וּשכונה שהקול אינו משׂיג. בכל מקום שאליו מַגיע הקול נמצא קבר, וּבכל מקום התנהל קרב שגָבָה מחיר כבד

גם היום, בחלוף 24 שנים, עלינו להמשיך ולהעמיק במשמעותו של הרצח כתזכורת למחיר הכואב של השנאה, ההסתה והפילוג שבתוכנו, ולטפח כבוד הדדי, סובלנות, וריבוי דעות לצד אחדות המטרה.

כשחיילי הבריגדה היהודית נכנסו עם בעלות הברית למחנות ההשמדה, הניצולים לא האמינו למראה עיניהם - חיילים עם סמל מגן דוד. חייל יהודי היה בעיניהם באותם ימים דבר והיפוכו, מציאות שאינה קיימת ועובדה שאינה אפשרית.

בשבועות האחרונים, הרחובות שקטים ובחוץ דממה. עוד רגע ונתרגל. אך היום הדממה שונה בתכלית. זו דממה הפורצת מתוך כאב גדול, המשקף את זיכרון הלוחם שקולו נדם בין פגז לפגז, ואת זיכרון המשפחה שישבה שותקת דקות ארוכות, לאחר שקיבלה את הבשורה המרה. זו דומיה של עם שלם, אשר שכל את בניו ובנותיו במערכה המתמשכת על עצמאותו ועל ביטחונו.

זוהי הרוח הייחודית של צה"ל, וזו הרוח שנשבה בשורותיו גם תחת פיקודו של רבין כשהוביל את הצבא לגדול ניצחונותיו במלחמת ששת הימים; רוח הנושבת לאורך השנים בעיתות חירום ומלחמה, בעיתות שגרה או מגפה – רוח שמזכירה לכל אחד שאנו עם אחד הפועל לאור מטרה אחת – ביטחון המדינה, שגשוגה, והגשמה עצמית של אזרחיה.

אנו, מפקדי צה"ל וחייליו, נזכור את הקורבנות, נעמוד איתן לצד השורדים, כשאנו גאים במדים, גאים בתפקידנו וגאים במדינה

בשם חיילי צה"ל ומפקדיו, אני מצדיע לנופלים ולמשפחות השכולות, מחזק ומחבק אותן ואת הפצועים הנושאים את הצלקות בנפשם ובגופם, ומתחייב שנמשיך לעשות כל מאמץ להשיב את השבויים והנעדרים לגבולם. נמשיך לזכור, ללמוד וללמד ונמשיך למלא את ייעודנו – להגן, להתכונן ולנצח.