הרמטכ"ל ה-22

חיילי צה"ל, מפקדיו ועובדיו,

קול הצפירה מפלח את הארץ, חותך את הֲמוּלַת היום־יום וּפוקד על שקט והתייחדות.

אין גבעה וָעמק, שביל וּכביש, בית וּשכונה שהקול אינו משׂיג. בכל מקום שאליו מַגיע הקול נמצא קבר, וּבכל מקום התנהל קרב שגָבָה מחיר כבד. הקול מייצג את אלה שנדם קולם, ודמותם ותווי פניהם מופיעים לנגד עיננו. ברגע זה אנו מרכינים ראש וזוכרים, את הבן שהוקפץ ליחידה ויצא מהבית בחיפזון, את הבת ששירתה בחזית, את האב שהִבטיח לחזור ואת המפקד שצעקנו לו, ולא ענה יותר. אלו פניהם של הטובים בִּבני ובנות הארץ הזו, פסיפס אנושי המגלם את דמותו הייחודית של צְבא ההגנה לישראל כִּצבא העם. 

חיילים וּמפקדים,

קול הצפירה נדם, אך הזיכרון שהביא עימו הקול ממשיך להדהד.

הוא מהדהד את כאב המשפחות השכולות, את זַעֲקות השבר ואת הגעגוע של אלו אשר איבדו את היקר להם מכול. ביום הזה נתחייב להמשיך ללוות אותם בְּמסע ההתמודדות שלאחר האובדן – מסע מפרך שאינו תם לעולם.

מהדהד גם קול הקרבות, האירועים המבצעיים ואירועים שבשגרה, אשר הותירו שורה ארוכה של חללים, ועימם שורה ארוכה של לקחים, שחובה עלינו ליישם בקנאות.

וּמהדהדת חובתנו ללכת בדרכם וּלהמשיך את משימתם – הגנה, ניצחון בכל עימות או מלחמה, וגישה משׂימתית. עלינו לאחוז בַּיד האחת את דגל המוכנות וּבאחרת את דגל ההשתנוּת, מתוך הבנה ברורה שרק בדרך זוֹ נוכל לממש את ייעודנו – מצד אחד לעמוד על המשמר באופן רצוף, דרוכים לכל משימה, ומן הצד האחר להתאים את הכוח הצבאי לַשינויים הנדרשים בִּשׂדה הקרב.

בערב יום העצמאות, כשיונפו הדגלים אל ראש התורן, נחוש גאווה על הישגיה של המדינה ועל חלקו של צה"ל בכך. בקומה זקופה, ומתוך צדקת הדרך, נמשיך את המאבק להבטחת עצמאותנו, וְלִזכותנו לחיות בביטחון ובשגשוג בארץ ישראל.

בשם כל חיילי צה"ל וּמפקדיו, אני מצדיע לנופלים, מחזק את המשפחות – וּמחבק אותן, וּמתחייב שנעשה כל שביכולתנו על מנת להגן על מדינת ישראל.

יהי זכר הנופלים ברוך!