חיל הים במלחמת יום הכיפורים - לא הופתע והפתיע

תקציר

מאמר זה מתאר את המבצעים העיקריים של חיל הים במלחמת יום הכיפורים ושם דגש על בחינת השלכותיהם האסטרטגיות.

חיל הים, בשונה מאחרים, לא הופתע במלחמה והיכולות שהפגין הפתיעו את ציי האויב וגם את המטכ"ל. החיל הצליח להשיג שליטה במזרח הים התיכון, אחרי שהסטי"לים החדשניים הביסו את הצי המצרי והסורי. החיל גם השיג שליטה במפרץ סואץ באמצעות הקומנדו הימי ושייטת וסירות משמר("דבורים"), כוחות "מסורתיים" קלים שפעלו בנחישות ותעוזה.

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים ושל חיל הים כבר עשירה בתאור הישגי החיל וכאן הם תומצתו. בנוסף, נבחנו שלושה טיעונים המהדהדים בנארטיב החילי:

הראשון, שהפגזת הנמלים בחוף הסורי על ידי הסטי"לים גרמה לנזקים כבדים וגם ריתקה כוחות סורים לחוף, ובכך סייעה ללחימה מהגולן.

השני, שהסגר במצרי באב-אל-מנדב היה איום אסטרטגי ושלהסרתו נאלצה ישראל לשלם מחיר מדיני כבד, במשא ומתן על הפסקת האש.

השלישי, שהרכבת הימית שהביאה לישראל אמצעי לחימה וציוד אוימה במצר מסינה על ידי משחתות מצריות שנפרסו בלוב.

מאמר זה מצביע על כך שחיל הים לא הסתפק בהישגיו הרבים והמפתיעים, שאינם שנויים במחלוקת, והוסיף עליהם הגזמות. החוט המקשר אותן הוא המאבק ההיסטורי של החיל, מול המטכ"ל, להגדלת משקלו בתפיסת הביטחון ולהגדלת הסד"כ והתקציבים בהתאם. ההפלגות באו לתמוך בטעונים של ראשי החיל מאז הקמתו בדבר הסכנה הקיומית הנשקפת בגלל מצור ימי והצורך בסד"כ שיוכל לשלוט בימים ולסייע להכרעה ביבשה.

זו דרכו של עולם, אחרי כל מלחמה, ומבחינה זו חיל הים אינו חריג.

 

חיל הים במלחמת יום הכיפורים - לא הופתע והפתיע

1. מבוא ^[1]

בנימין תלם, מח"י במלחמה, סיכם את הישגי החיל:^[2]

הניצחון בזירה הימית העניק לנו שפע של אשראי בכל מקום אפשרי. לפתע, אחרי שנים שבהם נחשב חיל-הים לזרוע צבאית משנית, השתנו היחס, נקודת המבט וההשקפה. במטה הכללי של צה"ל החלו להבין, כי לא רק שיש לנו יכולת צבאית-טכנולוגית להשיג ניצחון בשתי זירות בו זמנית, אלא שגם מהבחינה האסטרטגית (ראה הפגזתה של חוות הדלק) יש ביכולתנו להסב לאויב נזק של ממש.

הניצחון בזירה הימית חולל בחיל-הים פלאים... המכות שהנחיתה שייטת הסטי"לים על ציי מדינות ערב, הוכיחו לא רק ש"אנו יכולים", אלא שההישגים הללו אף היוו הוכחה ניצחת לכך שההשקעה בסטי"לים השתלמה, כי בידי חיל הים מצוי הנשק הצבאי-טכנולוגי המתקדם מסוגו בעולם.

מאמר זה עוסק במבצעי שייטת הסטי"לים ובמשמעויות האסטרטגיות של השגת השליטה באגן המזרחי של הים התיכון ("עליונות ימית" בלשוננו) וגם בהשגי החיל בזירה השנייה זירת ים סוף (זי"ס).  גם בה הושגה שליטה, אף כי באמצעים דלים - לא בטכנולוגיה גבוהה וחדשנית, כמו בים התיכון, אלא בסירות משמר ("דבורים") ובעזרת קומנדו ימי (שייטת 13 ויחידה 707). בזי"ס פעלו כלים מעטים, קלים וישנים ברובם, ואת אשר חסרה הזירה באמצעים חומריים פיצו המפקדים והלוחמים ביצירתיות, אומץ-לב ודבקות במטרה.

אף שמדובר בלחימה ימית בשתי זירות המנותקות זו מזו הרי מבחינה אסטרטגית הן נקשרות בסוגיית המצור הימי. 

שפע העבודות הטובות שפורסמו על מבצעי חיל הים במלחמת יום הכיפורים מאפשר לתארם כאן רק בקיצור נמרץ ולהתמקד בהשלכותיהם האסטרטגיות ובהקשרם לוויכוחים ההיסטוריים עם המטכ"ל על יעודי חיל הים ולתרומתו האפשרית למאמץ הכלל-צה"לי.

המאמר יעסוק במתח שבין מצוינות מבצעית לבין תשואתה האסטרטגית וזאת באמצעות בחינת נארטיבים שהתקבעו במורשת החילית (ושיכונו הגזמות או "הפלגות"):

בחזית המצרית - האם ב-1973 אכן הוטל מצור ימי על ישראל, איום שהדאיג את חיל הים מאז 1948? שאלה זו מתייחסת לשתי הזירות:

האם הסגר שהוטל במיצרי באב-אל-מנדב אכן הצליח לסחוט מישראל ויתורים מדיניים בדיונים על הפסקת האש? האם משחתות מצריות אכן איימו, מבסיסים בלוב, על הרכבת הימית שהובילה ציוד לישראל?

בחזית הסורית - האם להפגזת נמלי סוריה אכן היו השלכות אסטרטגיות, בין השאר בדמות ריתוק כוחות שריון להגנת החופים ושיבוש אספקת דלק לצבא הסורי?

העיסוק בשאלות אלה מעלה צורך להמשיג מחדש את "המצור הימי" ואת "התקיפות האסטרטגיות" המלווים את ההיסטוריוגרפיה של מבצעי חיל הים (וגם של חיל האוויר) ביום הכיפורים. ניתן לראות את הדיון כאן כעין תחקיר אסטרטגי, שלא נערך עד כה, אף שתחקירים ולקחים טקטיים היו בשפע.

2. המבצעים בים התיכון

1)      השגת השליטה באמצעות הסטי"לים

קרבות הסטי"לים הם המסופרים ביותר, ובצדק.^[3] הם היו קרן אור כמעט בודדת לנוכח קשיי הלחימה ביבשה ובאוויר בימים הראשונים, והם מזכירים את הצלחות חיל האוויר והשריון במלחמת  ששת הימים. יעידו על כך דברי הרמטכ"ל אלעזר בליל 7-6 באוקטובר כאשר סגן מח"י, תא"ל צבי ("הרשל") תירוש בישר לו על הטבעת ספינות סוריות בקרב לטקייה: "שמע, אתם עשיתם לי את היום".^[4]

ערב המלחמה עמדה שייטת הסטי"לים על 14 ספינות: שתיים מהדגם הגדול, סער 4, שש סער 3, וארבע סער 2 (הדגם ללא תותח 76 מ"מ) ושתי סער 1 (ללא גבריאל וללא התותח).^[5] עוד נכללו בסד"כ 14 סירות משמר (סמ"רים) מדגם דבור וברטראם. כוח לא גדול זה נועד להתמודד נגד 22 סטי"לים מסוג אוסא וקומאר של ציי מצרים וסוריה שאליהם נוספו חמש משחתות ופריגטות, 12 צוללות, 17 מקשות, 38 סמ"רים ו-11 נחתות.

חיל הים אמנם היה בנחיתות כמותית, אך סד"כ הסטי"לים איפשר לו לפעול בו-זמנית מול מצרים וסוריה. לטילי סטיקס שבהם צוידו ציי האויב היה טווח גדול בהרבה מזה של גבריאל. אך חיל הים ידע לפצות על החסרון בעזרת אמצעי גילוי, שכבות הגנה על הסטי"לים ומהירותם העודפת, ששולבו בתורת לחימה מתורגלת היטב, שביחד ניצלו את התורפות של הסטיקס ושל מערכות האוסא והקומאר.^[6]

ניתן לאמר שבתחום הימי התהפכו היוצרות. הסובייטים והמצרים הם שנחו על זרי הדפנה אחרי הטבעת "אילת" באוקטובר 1967 ואילו חיל הים הפיק את הלקחים הנכונים ובנה אמצעים ותורת לחימה שנטרלו את עדיפות הטווח של הסטיקס (המכונה "חגורת הטילים").

בחודשים אפריל-מאי 1973 (תקופת כוננות "כחול-לבן") עודכנו התוכניות להפעלת חיל הים כדלקמן: תוכניות המגננה נועדו למנוע הנחתה של כוחות מצרים והפגזות בחוף צפון סיני  ובמרכזי האוכלוסיה והתעשייה בחוף הישראלי. התוכניות ההתקפיות נועדו לפגוע בכלי שיט בנמלי האויב: בים התיכון במינת-אל-ביידה ולטקייה ("הילה"), בפורט סעיד ("ליידי") ובזי"ס בע'רדקה וספג'ה ("מגבית").

המשימה ההתקפית החשובה ביותר היתה תקיפת הצי הסורי ונמליו באמצעות הסטי"לים. הרמטכ"ל התנגד להצעת החיל לתקוף גם את בסיסי הצי המצרי וקבע משימה צנועה יותר, לארוב לספינות האויב בים ולנסות להשמידן שם. הוא לא ייחס חשיבות לתקיפת הנמלים באמצעות הקומנדו הימי, אולי כלקח כואב ממלחמת ששת הימים. אלעזר גם אמר שבמשך המלחמה, שהיתה צפויה להיות קצרה, "לא יהיה לנו שיט. אנו לא יכולים להבטיח שיט". ^[7]

סיפורו של חיל הים במלחמת יום הכיפורים מתחיל, ב-5 באוקטובר בשעה 13:30, בקד"ם מפקד החיל, שבעקבותיו הוצאו שני זוגות סטי"לים לסיור ולמשימת התראת מכ"מ עבור חה"א בים התיכון (זוג דבורים הוצא לסיור באבו-רודס וזוג נוסף בראס סודר).^[8] מח"י גם, הנחה את מחלקת מודיעין להתמקד בנושאים הבאים:

ירידת סטי"לים סוריים לעבר חיפה, הצוללות שבפורט סודן ויציאת כלי שיט מפורט סעיד.

הקד"ם הבא התקיים ביום הכיפורים, בשעה 8:10, אחרי שבמטכ"ל נקבע "מלחמה היום". תלם עדכן את המשתתפים על הדיונים במטכ"ל:

• החיל יוציא כוח לעבר סוריה וכוח לימת ברדוויל, לסייע בהתראה אווירית ובהנצלת טייסים.
• "הבוקר תיכנן חיל הים התקפה כולל על הצי הסורי בשיתוף עם חיל האוויר או בהשלמה לו."
• במטכ"ל מתכננים נחיתה ויפנו לחיל בנושא.

בסיום הקד"ם הוא פקד להכין מיד את כל הכלים ליציאה לים.

התקיפה המקדימה של חיל האוויר לא קיבלה אישור וממילא גם לא התבצעה התקיפה המתוכננת של החיל על הצי הסורי.

מיד עם פרוץ המלחמה, בשעה 14:00, יצאו שני זוגות סטי"לים, לצפון ולדרום, וב-16:00 יצאו לצפון שלושה סטי"לים נוספים. המשימה: התראת אוויר ושטח, בטווח 35 מיל מערבית לחוף סוריה, הפגזת יעדים בחוף הסורי והטבעת כלי שיט של האויב. הכוח הצפוני נועד למנוע הפגזת חיפה ומפרצה על ידי הסורים בשיטת "פגע וברח". המשימה לכוח הדרומי, שאליו הצטרפו עוד ארבעה סטי"לים,^[9] היתה להציב מארב ולהשמיד את הכלים של מצרים שינסו לבצע נחיתה בצפון סיני. לא הוטל על הכוח הדרומי לתקוף נמלים.^[10]

הקרב של הכוח הצפוני, במוצאי יום הכיפורים, נכנס להיסטוריה הימית, בהיותו הראשון שבו שני הצדדים הפעילו טילי ים-ים. בשעה 22:37, מול לטקייה שבחוף הסורי, פתחה "מזנק" באש תותחים על מטרה שזוהתה כטרפדת סורית, מעין משמר קדמי. ב-23:27 נורו לעבר הסטי"לים טילי סטיקס, שלא פגעו, וב-23:30 ירתה "רשף" שני טילי גבריאל שפגעו במקשת סורית. כך החל קרב הטילים ההיסטורי, שהסתיים בתוצאות הבאות:

הסורים ירו עשרה סטיקס ולא פגעו בסטי"לים.

הסטי"לים ירו 8 גבריאל והפעילו אש תותחים והצליחו להשמיד שני קומאר, אוסא אחת וגם סט"ר ומקשת.

הסטי"לים וימאיהם חזרו לחיפה ללא פגע.

מחברים רבים תארו במפורט את לחימת הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים תוך הבלטת קרב לטקייה, שהראה שהרעיון המבצעי, הטכנולוגיה ותורת הלחימה שהיו ביסוד השייטת החדשה פעלו מעל ומעבר למצופה. כאן נסתפק בהבלטת גורם מרכזי להצלחה - המנהיגות של מח"י תלם ושל מפקד שייטת הסטי"לים, אל"ם מיכאל ברקאי.

תלם לא הופתע מפרוץ המלחמה ומנהיגותו בהפעלת הכוחות התבטאה בפקודות שפרסו בליל 7-6 באוקטובר חמישה סטי"לים מול החוף הסורי וששה מול צפון סיני. כוחות מוכנים לקרב וששים אליו. יתר על כן, תלם פרש באופן גמיש את הוראות הרמטכ"ל והתיר לכוח הצפוני בפיקוד ברקאי להכנס לקרב ללא קבלת אישור מטכ"לי מפורש וללא סיוע אווירי.^[11]

המנהיגות של ברקאי התבטאה בהחלטתו לתקוף את הספינות הסוריות מיד עם התגלותן, ללא סיוע אווירי ובניגוד לתורת הקרב. זו קבעה שחציית חגורת הטילים תתבצע רק כשמטוסי חיל האוויר תוקפים בו-זמנית את ספינות האויב ומקשות עליהן להתמודד עם הסטי"לים. עיטור המופת הוענק לברקאי אחרי המלחמה בזכות "מנהיגות, עוז רוח, תושיה ודבקות תחת מטחי טילים ואש תותחי חוף".

ההחלטות של תלם וברקאי מצביעות על אמון מלא ביכולת המבצעית של שייטת הסטי"לים - באמצעים ובימאים המפעילים אותם - למרות שעד אותו לילה היא לא נבחנה בקרב.^[12]

בקרב פורט סעיד לכוח הדרומי היו הצלחות פחותות. הוא הכין מארב בצפון סיני ונתקל בכוח מצרי שמנה סירת מטל"ר מדגם שרשן שלוותה בארבע "אוסות".^[13] הכוח המצרי הספיק לרקט את בסיס חיל הים, "דפנה", בצפון סיני והסטי"לים נכנסו לקרב עם שתי אוסות שכבר היו בדרכן למצרים. הללו נמלטו ולא ניסו להשיב אש. הסטי"לים רדפו אחרי האוסות הנסוגות אך בגלל תקלות בטילים ובתותחי 76 מ"מ לא נרשמו פגיעות. בקרב השתתפו גם מטוסי קרב, פאנטום ושלושה סקייהוקים, והפאנטום הצליח להטביע אוסא אחת.^[14]

בלילה הבא, 8-7 באוקטובר, תוקן המעוות ובקרב דמייט הטביעו הסטי"לים שלוש מתוך ארבע אוסות שחשו לאזור מאלכסנדריה. מאז ועד סוף המלחמה הלכו הסטי"לים מחיל אל חיל ושלטו בזירה ומח"י תלם תאר את ארבעת שלבי ההשתלטות^[15]:

השלב הראשון התחיל בפעילות תוקפנית של האויב כאשר הוא יצא להפגיז מטרות באזור חוף צפון סיני, הונס על ידי כוחותינו ולא השיג את מטרותיו. בקרב אזור לטקייה ובאזור דמייט רואה אני את השלב השני של אופי הלחימה. בשלב ההוא הוכחנו את הנוכחות שלנו בתחומי חופיו ונמליו של האויב. יצאנו בגלוי לקראת האויב ותקפנו אותו בקרבת חופיו ובמבואות נמליו ותוך כדי כך הסבנו לו אבדות קשות.

השלב השלישי הוא השלב בו רוכזה פעילותו של האויב בקרבת נמליו שלו. במידה דברים אמורים - סטי"ל אחד שלהם התמקם בפתח הנמל, שני ליד החוף בקרבת הנמל. כאשר התגלו כוחותינו היה האויב יורה טילים ונסוג במהירות לתוך הנמל או מתחבא לצד אוניית סוחר קרובה.

השלב הרביעי היה השלב בו נרתע האויב גם משיטה זו. נסתבר לו שאפילו יוצאות ספינותיו קצת מתוך הנמל - עלולות הספינות לשמש מטרה לטיל. אי לכך העדיפו בסוף המלחמה להשאר בנמליהן ולא לירות עוד, ואנו הפגזנו את חופיו.

מבצעי הלילה הראשון בלטקייה הוכיחו את נכונות התפיסה שהונחה ביסוד שייטת הסטי"לים בתחילת שנות השישים ואת הוצאתה לפועל מאז 1963. עם זאת, כמו כל "קרב ראשון" גם זה העלה מחשבות חדשות וצרכים, וניתן לעמוד עליהם מהקד"ם שהתקיים בבוקר המחרת, 7 באוקטובר, 12:43, שבו גם השתתף מח"י הקודם, אלוף (במיל') אברהם בוצר.^[16]

בקד"ם נדונו התקלות שהתגלו בקרב פורט סעיד והופקו לקחים (התקלות לא חזרו במהלך המלחמה). המשימות המידיות לא השתנו: להגן על החופים מפני נחיתות ולהמשיך בסיורים ובמארבים לצי המצרי בצפון סיני. בנוסף, החיל התבקש לתכנן תקיפת פורט סעיד על ידי שייטת 13. החיל גם התבקש להערך לסיוע למבצעים אפשריים של כוחות היבשה: פעולות איגוף, העברת גשר הגלילים בים, פעולות בתעלה (יחידה 707) וגם למבצע "אור ירוק" במפרץ סואץ; עוד הסתבר כי אין מספיק טילי גבריאל ורקטות ל"א מסוג "אמנון" ו"אבשלום". משכך תלם הונחה להתחשב בחוסר בעת תכנון המבצעים.^[17]

במהלך הקד"ם עלו רעיונות למינוף השליטה שהושגה בים: ראשית, המשתתפים הציעו לפגוע בשיט לסוריה ולמצרים (ראו להלן); שנית, הוצע לפעול מול נמל אלכסנדריה, אף שהיא מעבר לטווח הסיוע של חיל האוויר. תלם רצה להטביע משחתת מדגם "סקורי": "אם יוודע לנו על שסקורי מפטרל באלכסנדריה כדי להגן עליה - עלינו לצאת ולפעול שם. זה יהיה היום הגדול של חיל הים הישראלי. ענין הסקורי לא נותן לי מנוח מאתמול... אני מציע להתארגן לקראת מבצע זה." תלם חשש שמשחתת אחרת, הנמצאת כבר בטריפולי, תסתובב באזור מלטה או מסינה ו"תשחיל" אניה ישראלית.^[18] מה גם שמשחתת נוספת צפויה להצטרף אליה. עם זאת, בשלב זה של המלחמה תלם היה זקוק לסטי"לים הגדולים, רשף" ו"קשת", בלחימה בפורט סעיד ולא רצה להפנותם לציד הסקורי.

בקד"ם המצומצם, שהתקיים מיד אחרי הקד"ם הנדון, נאמר שהערכת מודיעין מעודכנת היא שהמצרים מתכוונים להתקפל מפורט סעיד ויש להכין מארב לספינות שתפלגנה לעבר אלכסנדריה. המודיעין התבקש לספק מידע על מיקום המשחתות המצריות, במטרה להטביע אותן, ומח"י אמר שיביא תוכניות בנושא לאישור הרמטכ"ל. בשני דיונים שתוארו עסקו גם בזי"ס וכאן די אם נזכיר כי מח"י הורה לתגבר את הזירה  בדבורים ונט"ק.

סיכום הלחימה בים התיכון מצביע על ההישגים הבאים, שהביאו לשליטה מלאה:

הצי הסורי איבד שלושה קומאר ואוסא ושתי ספינות אחרות;[19] הצי המצרי איבד חמש אוסא ושלוש ספינות אחרות; הסורים והמצרים ירו 50 טילי סטיקס על ספינות חיל הים, שכולם החטיאו. 50 טילי גבריאל נורו במהלך הלחימה. רוב כלי האויב נפגעו מגבריאל, אש תותחים ועליה על החוף. אחד הוטבע על ידי מטוס פאנטום ואחד על ידי לוחמי שייטת 13 בנמל פורט סעיד.

להלן תבחן התרומה של השגת השליטה על מהלך המלחמה בכללותה.

2)      הגנה על החופים

הצי הסורי הוצא מהמשחק מיד בתחילת המלחמה וכך נמנעו התקיפות על התשתיות האסטרטגיות במפרץ חיפה. חיל הים נערך לסכל מבצע נחיתה מצרי בחוף רומני, אך התוכנית המצרית התבטלה לפני המלחמה. הנצחון בקרב דמייט סילק את האיום המצרי על החוף בישראל ועל העורף המבצעי בסיני.

אובדן של לפחות שמונה קומאר ואוסא, מתוך 22 שהיו ברשות ציי סוריה ומצרים היה בו די כדי להדגים לאויב את חוסר התוחלת של ההתמודדות עם חיל הים.

התוצאה, השליטה בים מנעה פגיעה בעורף וחסכה למטכ"ל "כאבי ראש" בימים הראשונים של המלחמה (ואלה, כידוע, לא חסרו לו).

3)      הפגזת חופי האויב

אחרי השגת השליטה בים נותר לסטי"לים להתמודד רק עם סוללות של תותחי 130 מ"מ מונחי מכ"מ, ועם  טילי סטיקס ששוגרו מתוך הנמלים. האש מהחופים לא מנעה מהסטי"לים להפגיז את החוף הסורי והמצרי ולהלן תאור ההפגזות ותוצאותיהן, כולל הספקות בדבר השלכותיהן האסטרטגיות.

החוף הסורי

במוצאי יום הכיפורים קבעו הסטי"לים את עליונותם על הצי הסורי ובליל ה-11-10 באוקטובר, הם תקפו נמלים בכוח גדול, שבעה סטי"לים. בהפגזת בניאס נדלקה חוות מיכלי דלק, הפגזת לטקייה פגעה בנמל אך לא הדליקה את מיכלי הדלק שם, והמטרה השלישית היתה נמל מינת-אל-ביידה. מהחוף נורתה אש על הסטי"לים אך כולם חזרו בשלום.^[20]

כמו אחרי קרב לטקייה במוצאי יום הכיפורים, גם אחרי תקיפה זו התפעל הרמטכ"ל אלעזר ממבצעי חיל הים: "אני אומר לכם, החיל הים הזה תורם להכרעה, תורם להכרעה, משחרר לי מטוסים מחוות [המיכלים] בניאס ומחוות לטקייה". עוד הגיב אלעזר: "הוא הטביע [הלילה] שני סטי"לים! כבר שמונה סטי"לים אנחנו דפקנו ולא הפסדנו אחד".^[21]

בליל 12-11 באוקטובר תקפו שוב, ארבע סטי"לים, את טרטוס ולטקייה. שוב דווח שהוטבעו שתי אוסות והפעם גם נדלקו מיכלי הדלק בטרטוס.

בליל 20-19 באוקטובר ביצעו שני סטי"לים מארב לכוחות הסוריים באזור טרטוס והפגיזו את גשר אל-אברש. גם הפעם נורתה עליהם אש מתותחי החוף אך הכוח לא נפגע.^[22] ערב הפסקת האש (ליל 24-23 באוקטובר) הותקפו שוב תשתיות הדלק בבניאס - המיכלים נדלקו והמצופים נפגעו, אך הפעם לא יצאו אוסות מול הסטי"לים.^[23] הפגזות הנמלים נועדו גם להרתעת הסורים, שתקפו את העורף בטילי פרוג, והן תרמו להרמת המורל השפוף בימים הראשונים של המלחמה.[24]  

הפגזות הנמלים המוצלחות יצרו נארטיב שעל פיו היתה להן תרומה חשובה למהלך המלחמה, שכן "היא גרמה לו [לסורי] נזקים כבדים וחייבה אותו לרתק כוחות שריון לצורך הגנה על מתקנים חופיים".[25]    

גרסה ראשונה של הנארטיב השמיע מח"י תלם לקראת סוף המלחמה: "בשלב מסוים של המלחמה התברר ששתי חטיבות סוריות יושבות על קו החוף באזור לטקייה, בניאס, טריפולי. אז [מהמטכ"ל] פנו אלי ואמרו: עשה מאמץ שלא יוציאו מהכוח הזה שום דבר.... [בעקבות פעולות חיל הים] הם נאלצו להחזיק שם מערך רציני ביותר של חי"ר ושריון"[26].

הנארטיב על הריתוק כביכול, מהדהד בהיסטוריוגרפיה מאז.^[27]

חריג ראוי לציון הוא שאול חורב, שכתב: "בפועל לא היתה לאורך החוף הסורי יותר מחטיבת חי"ר אחת, והסברה שתרומתו של החיל למערכה ברמת הגולן היתה בכך שריתק כוחות סוריים לאורך החוף - אין לה תימוכין".[28]

נארטיב הנזקים הכבדים הוא בעייתי לא פחות, שכן הבערת מתקני הדלק בנמלים לא יצרה מחסור בדלק לצבא הסורי ולא פגעה ביכולת הלחימה שלו. ההשפעות הקשות של הפגיעה בתשתיות האנרגיה בסוריה, על ידי חיל האוויר והים, הורגשו בעיקר אחרי המלחמה.[29]

.^[30]

הפלגה-הגזמה היתה גם נחלת חיל האוויר, כפי שעולה במבוא שכתב מפקדו, האלוף דוד עברי, בסיכומי המלחמה שנעשו בחיל, שפורסמו ב-1979. לדבריו, לתקיפת המטרות האסטרטגיות "היו תוצאות גבוהות ומרשימות: היה מחסור בדלק בסוריה ובדמשק הורגש מחסור בחשמל. הדרג המדיני והצבאי היה חסר אונים....".^[31]

לסיכום, הפגזות העורף החופי של סוריה היו פעולות חשובות - הן פגעו בסורים והרימו את המורל השפוף של המטכ"ל. כנראה שלא היתה להן השפעה מהותית על מהלך המלחמה. אפשר להבין את התלהבות אלעזר שצוטטה לעיל על תרומת ההפגזות להכרעת הסורים, הרי דבריו נאמרו בסערת המלחמה, בתוך ערפל קרב כבד, באחד מימי הלחימה הקשים ביותר. קשה יותר להבין את ההיסטוריוגרפיה של המלחמה בים ובאוויר שהפליגה בתרומה.

הדיון כאן התייחס רק לתוצאות המיידיות של ההפגזות, שכן בנסיבות המלחמה קשה להאמין שבזמן אמת מישהו חשב על הרתעה ארוכת הטווח. לא כשהסורים על הגדרות ואנשי ההנדסה נערכים לפיצוץ גשרי הירדן.

הפגזת החופים במצרים

בליל 14-13 באוקטובר הופגז לראשונה החוף המצרי, לאחר שבליל 9-8 בחודש הטביעו הסטי"לים שלושה "אוסות" בקרב דמייט. עד הפסקת האש תקף חיל הים שש פעמים את החוף המצרי, מדמייט עד ראס-אל-דעבא (מערבית לאלכסנדריה). קשה לראות את הפגזת העורף הימי של מצרים כמהלך אסטרטגי, שהרי גם לפי ראשי החיל, הן לא היו יותר מאש הטרדה.

בשונה מהזירה הסורית, המטכ"ל לא אישר את הפגזת נמלי פורט סעיד ואלכסנדריה, ולפיכך הופגזו רק מטרות מישניות. הן בוצעו על ידי כוחות שמנו רק ארבע סטי"לים ולא ניתן לצפות לנזקים משמעותיים מההפגזה בתותחי 76 מ"מ.^[32]

במרבית המקרים ענו המצרים באש תותחי חוף 130 מ"מ ולפעמים גם בטילים. בעת תקיפת מוצבי השרטון הימי בצפון סיני בליל 18-17 באוקטובר ניתכה אש מסוכנת בסמוך לסטי"לים והסתבר כי אמצעי הל"א שלהם אינם משבשים את מכ"מ תותחי החוף.

תאור ההפגזות הסטי"לים "כאש הטרדה" בא מפי שני אלופים. מח"י הקודם, אברהם בוצר, שצפה בהפגזת השרטון הימי תאר אותה "כאש הטרדה ולא תכליתית", אף שבצד המצרי היו פיצוצים, כנראה בגלל פגיעה בתחמושת (בהפגזה זו נורו 290 פגזים).^[33] מח"י תלם הגיע למסקנה דומה: בקד"ם ב-19 באוקטובר הוא התבטא - "כן [הפגזת] רוזטה לא רוזטה, היא לא חשובה למאמץ הצה"לי".^[34]

 

4. סיכום המבצעים בים התיכון

נצחונות הסטי"לים הרתיעו את ציי סוריה ומצרים מלצאת מנמליהם, ושייטת הסטי"לים ניצלה את שליטתה בים להפגזת חופיהן.

הפגזות הנמלים בסוריה העלו באש מאגרי דלק אך הן לא השפיעו משמעותית על מהלך הלחימה ביבשה ובאוויר. הפגזות החוף המצרי היו פחות פוטגניות, נאלצו להתפרס על חוף הרבה יותר ארוך, ובגלל החשש ממעורבות סובייטית אסר הדרג המדיני להפגיז את בסיסי הצי החשובים באלכסנדריה ובפורט-סעיד.^[35] שליטת חיל הים בחוף הסורי והמצרי היתה יכולה להיות גורם בעל משקל רב יותר אילו היתה חלק ממאמץ לבצע גם מצור ימי. ^[36] אולם הדרג המדיני התנגד בעקביות ונחרצות לפגיעה בשיט לסוריה ולמצרים ולכן במהלך כל המלחמה לא פסקה הרכבת הימית שאפשרה להן להמשיך בלחימה.

למותר לציין כי בעת מלחמה צריך למצות את כל הכוחות לסוגיהם וכך עשה חיל הים. ההפגזות אמנם לא שינו את פני המלחמה, אך הן תרמו למורל, במטכ"ל ובחיל ואולי גם צרבו את התודעה הסורית; מה גם שהסובייטים לא הגיבו על פגיעה בספינה שלהם ואף ימאי ואף סטי"ל לא נפגעו.

 

3. המבצעים בזירת ים סוף ^[37]

המבצעים בזי"ס היו שונים מאד מאלה שבים התיכון: המשימות היו שונות והסד"כ היה אחר. המשותף היחיד להם היה הביצוע המוצלח, שחסך למטכ"ל קשיים שמקורם בתווך הימי. משפרצה המלחמה הוטלו על מפקדת זי"ס שתי משימות עיקריות: הראשונה והמיידית, למנוע מהכוחות המצריים הפרוסים בחוף המערבי של מפרץ סואץ לסייע למאמץ לכיבוש דרום סיני. השנייה, לאפשר את מבצע האיגוף הימי, "אור ירוק", הנחתת אוגדת שריון בחוף המערבי של מפרץ סואץ לשם כך נדרשו כוחות חיל הים להשיג שליטה במפרץ סואץ ולארגן את מבצע הנחיתה.

אלו היו משימות קשות לנוכח יחסי הכוחות בזירת מפרץ סואץ.

מצרים: ע'רדקה היתה בסיס קדמי של הצי המצרי שחסם את הכניסה למפרץ סואץ, ואיים על שארם א-שייח. בבסיס נפרסו מעת לעת ארבע קומאר, מקשת וסט"רים והגנו עליו שש סוללות טק"א וטייסת מטוסי קרב.^[38] לאורך המפרץ היו מעגנים בעדבייה, מרסה ת'למאת וראס-ע'אריב שבהם נפרסו יחידות קומנדו ולוגיסטיקה והעברתם לסיני נועדה להתבצע באמצעות סירות משמר וסירות דייגים. על המעגנים הגנו גם סירות משמר(סמ"ר), מדגמי ברטראם ודה-קסטרו, וסט"רים.

חיל הים: ערב המלחמה מנה הסד"כ חמש סמ"ר דבור (ובמהלך המלחמה נוספו אליהן חמש סירות), וכן ארבע סמ"ר יתוש ושש נחתות טנקים, שהיו מיועדות למבצע "אור ירוק". עם פרוץ המלחמה הורדו לזירה לוחמים משייטת 13 ויחידת צוללים 707.^[39]

בשונה מבסיסי צה"ל בים התיכון, הבסיסים בזי"ס נאלצו להתגונן בפני תקיפות מרגע פרוץ המלחמה: מהאוויר ומהים ונגד אנשי קומנדו שהוסקו לסיני. בעיקר ראויים לציון המאמצים להפעיל את הסד"כ הדל למשימות סיוע, סיור והתראה בימים ולהגן עליו בפני קומנדו ימי מצרי והקומארים בלילות.^[40]

מפקד הזירה (המז"ר) אל"ם זאב אלמוג חשב כי לנוכח נחיתות הכוח שעמד לרשותו התקפה היא ההגנה הטובה יותר.

כך הוא תאר את התפיסה המערכתית שגיבש עם פרוץ המלחמה:

יחסי הכוחות" לא הותירו לנו איפוא ברירה אלא .....לפגוע בתוך מעגני האויב, או בקרבת חופיו, גם ביעדים שהוא לא יעלה בדמיונו שאנו נעז לחדור אליהם ולתקוף אותם. הוחלט לתקוף בשני מתחמים: במפרץ סואץ - באמצעות ספינות "דבור". לכך התאמנו כל השנה שקדמה למלחמה. בע'רדקה - באמצעות שייטת 13, משימה שאליה לא אומנו כלל....[לתקיפת ע'רדקה]

לא הייתה כל חלופה אחרת, אם היה ברצוננו להגשים את המוטל עלינו - הנחתת אוגדת שריון שהייתה, כאמור, המשימה המרכזית שלנו בזירה.^[41]

בליל המלחמה הראשון, 7-6 באוקטובר, תקפו זוג "דבורים" את מעגן מארסה ת'למאת, השמידו סמ"ר מדגם ברטראם ושתי סירות דייג עמוסות בחיילי קומנדו. התקיפה הסתבכה בגלל עליית אחד הדבורים על שרטון בתוך המעגן והאש שנפתחה על הדבורים (התקוע והמחלץ), שגרמה להרוג אחד ושמונה פצועים. סמוך לאחר המלחמה כתב אלמוג:^[42]

הפניית זוג הדבורים באבו-רודס ע"י מפקדת חיל הים, עוד בלילה הראשון, לעבר זעפרנה (וחדירתו ביוזמתו הוא למרסה ת'מאת) היתה המנוף הראשון והחשוב ביותר ליוזמות ההתקפיות של הדבורים והאחרים שבאו בהמשך.

בליל המחרת, 8-7 באוקטובר, בצפון מפרץ סואץ, חיפשו זוג דבורים ומצאו סמ"ר דגם דה-קסטרו והטביעו אותו. הדבורים הופגזו על ידי תותחי חוף 130 מ"מ אך לא נפגעו. התקיפה הגדולה הבאה והאחרונה התבצעה בליל 15-14 באוקטובר, על מעגן ראס-ע'אריב. הפעם על ידי חמישה דבורים.^[43] הודות להתראה מספקת היתה זו הפעם הראשונה שמבצע הוכן בנוהל קרב מסודר והתוצאה היתה בהתאם. הדבורים השמידו כארבע סירות דייגים גדולות, שנועדו לתגבר ולתספק את הקומנדו שנחת בסיני ועוד כ-15 קטנות, מבלי שסבלו אבידות.

הצבא המצרי שביצע צליחה מוצלחת בחזית התעלה נכשל בכל מאמציו בחופי מפרץ סואץ. חיל האוויר השמיד חלק מההליקופטרים שהעבירו לוחמי קומנדו לזירה, והצנחנים את הלוחמים שנותרו; בהמשך נבלם התמרון דרומה על החוף המזרחי של מפרץ סואץ, על ידי חיל האוויר וכוחות היבשה.^[44] התגבורת של הקומנדו המצרי ואספקה לא הגיעו מהחוף המערבי שכן הדבורים פגעו ברוב הסירות במעגניהן ושלטו במפרץ.

בליל 10-9 באוקטובר התבצעה התקיפה הראשונה של בסיס ע'רדקה על ידי צוללני שייטת 13.^[45] לא היו לה תוצאות, מסיבות שונות. הלקחים הופקו ובליל 12-11 התבצעה התקיפה שניה, שהביאה להטבעת קומאר אחד. בליל 20-19 ביולי התבצעה תקיפה נוספת, הפעם בעזרת סירות נפץ מדגם "פצחן". אלה היו סירות שפיתוחם הושלם בחיפזון, עקב נסיבות המלחמה, והפעלתן המבצעית הראשונה לא הניבה את הפירות המקווים. התקיפה האחרונה התבצעה לקראת סוף המלחמה ליל 22-21 באוקטובר, הפעם באמצעות רקטות נ"ט מדגם "לאו", שהגיעו זה עתה מצבא ארה"ב והוחשו לזי"ס. שתי סירות מדגם סנונית ועליהן לוחמים חמושים ברקטות חדרו למעגן והשמידו קומאר אחד.

ראוי לציין כי הדבורים אבטחו את כל התקיפות של שייטת 13 במהלך המלחמה.

הטבעת שני קומארים בע'רדקה הביאה לפינוי המעגן מהספינות שנותרו והדבורים והנחתות שלטו במפרץ סואץ. אלמוג סיכם: ^[46]

מבצעי תקיפת ע'רדקה הוכיחו כי ניתן להשיג תוצאות אסטרטגיות באמצעות "פעולות מיוחדות"..... דבקות עילאית במשימה מצד הלוחמים ונחישות הפיקוד, הן שהביאו להכרעה, וזו הושגה ללא כל אבידות.

המבצעים בזי"ס מתכתבים עם מספר תובנות הנוגעות לתולדות חיל הים:

ראשית, הם מלמדים על האפקטיביות הרבה של הכוחות הקלים - כאן, הדבורים, הנחתות והקומנדו הימי. שנית, משפרצה המלחמה הסתברה מיד נכונות הנחת היסוד של חיל הים - חיל האוויר לא יהיה זמין להשתתף בלחימה הימית. מה גם שרוב הפעולות הימיות התרחשו בשעות הלילה, כשהמטוסים מתקשים בזיהוי ובפגיעה במטרות.^[47] שלישית, הפער בין הצלחות שייטת 13 ביום הכיפורים לבין כשלונותיה בששת הימים יוחס על ידי אלוף (במיל') עמי איילון לתרבות מבצעית חדשה שעיצב מפקדת השייטת במלחמת ההתשה.^[48]

לסיכום, חיל הים השיג שליטה על מפרץ סואץ וצפון ים סוף. כך הוא עמד בשתי המשימות שהוצבו בפניו: הכשלת מאמצי הקומנדו מצרי לכבוש את דרום סיני וסילוק האיום של קומארים שבע'רדקה על מבצע "אור ירוק". האופן שבו התמודד החיל עם הסגר הימי בבאב-אל-מאנדב ידון בסעיף הבא.

4. אבטחת חופש השייט

1)      רקע היסטורי

תפיסת הביטחון בשנים שעד מלחמת יום הכיפורים גרסה כי המלחמה הבאה תהיה קצרה וכי ניתן להשלים עם הפסקת השיט לישראל למשך מספר ימים. המשאבים הרבים שהוקצו לאוויר ולשריון נועדו להבטיח הכרעה מהירה ביבשה וגם לאיים על הצי המצרי וכך לאיין את רצונו להטיל מצור ימי. התפיסה התבטאה בכך שאבטחת השיט לא נקבעה כיעוד של חיל הים והמטכ"ל לא הקציב די משאבים לנושא.

התהוות האיום הימי, בים התיכון ובזי"ס, לא נעלמה מעיני המטכ"ל ובמהלך שנות השישים חוזק החיל ללא הכר. הוקמו שייטת סטי"לים ושייטת צוללות ושודרגו מערכי הנחתות וספינות המשמר (כך שודרג גם חיל האוויר, שיועד גם לסייע ללחימה בים - באמצעות הפאנטומים והסקייהוקים - ונוספו לו טווחי פעולה, סוגי חימושים ודיוק). עם זאת, ביום הכיפורים חיל הים נאלץ להתמודד גם עם עיתוי לא מוצלח - טרם הושלמה ההצטיידות בסטי"לים החדישים מדגם סער 4 (והשניים הראשונים שהיו מבצעיים לא הספיקו לצאת לעבר זי"ס) והעדר צוללות.

במלחמות סיני וששת הימים לא הוטל סגר ימי על נמלי ישראל, שכן: ראשית, התמוטטות הצבא המצרי היתה מהירה מאד והן נמשכו כ-100 שעות כל אחת. שנית, את שתיהן לא יזמו המצרים ולכן הם גם לא התכוננו אליהן.

מלחמת יום הכיפורים היתה שונה מקודמותיה, צבא מצרים יזם אותה והוא התכונן לה זמן רב. היה למצרים די זמן לתכנן את מהלכיהם באוויר, ביבשה ובשני הימים, כולל הטלת סגר ימי. כאן נגדיר סגר כחסימת השיט (המעשה), שכוונתו לגרום למצור (התוצאה), דהיינו לפגיעה בכושר הלחימה והעמידה של הנצורים. [49]

בסעיף זה נטען כי חסימת מיצרי באב-אל-מנדב ומיצרי יובל חלה  רק על אילת,והיא כשלה במבחן התוצאה  שכן היא לא פגעה במאמצי צה"ל במלחמה וגם לא בחיים בעורף. עוד נטען שיש ספק האם אכן - היה ניסיון מצרי לחסום את מיצרי מסינה בפני הרכבת הימית לישראל.

 2)     הסגר בזירת ים סוף

מיד עם פרוץ המלחמה הודיעה מצרים כי כלי שיט שיכנסו לאזור הים האדום ומפרץ סואץ יוטבעו ללא התראה נוספת. לשם מימוש האיום פרסה מצרים בדרום הזירה שתי משחתות, שתי צוללות ופריגטה ואלה נועדו לחסום את מיצרי באב-אל-מנדב ולמנוע שיט לאילת.

בצפון הזירה נפרסו ארבע סטי"לים דגם קומאר, תשע סט"רים וסמ"רים, מקשת ונט"ק, שנועדו למנוע מצה"ל לפעול במפרץ סואץ וגם לסייע למצרים בתקיפה היבשתית של דרום סיני.^[50]

בנוסף, במוצאי יום הכיפורים, ליל 7-6 באוקטובר, החל הצי המצרי למקש את מיצר יובל, נתיב השיט הבינלאומי בכניסה למפרץ סואץ.^[51] הדבר התברר רק אחרי הפסקת האש, ב-26 באוקטובר, כשהמיכלית סיריס, שהיתה בדרכה מאילת לאבו-רודס, עלתה על שני מוקשים וטבעה.

להלן נתאר בנפרד את ההשלכות של הסגר בבאב-אל-מנדב ובמיצר יובל, שתי נקודות המפתח בזירת ים סוף. עם פרוץ המלחמה נפסקו יבוא הדלק מאירן ותנועת המיכליות מהבארות מאבו-רודס לאילת, בעקבות ההודעה המצרית שוב לא נכנסו כלי שיט ישראלים לים סוף. באותו זמן שטה בים האדום המיכלית סמסון שנשאה נפט מאירן. ב-7 באוקטובר, שעה 11:40 (היום השני למלחמה) ירתה לעברה צוללת מצרית שלוש טורפדות, כולן החטיאו והמיכלית הגיעה בשלום לאילת.^[52]

אחרי מלחמת סיני הונחו צינורות להזרמת נפט מנמל אילת לאשקלון ומשם לחיפה לסיפוק צרכי המשק באנרגיה ונמל אילת הפך למסוף דלק. אחרי מלחמת ששת הימים וחסימת תעלת סואץ גדלה מאד הזרמת הנפט מאילת, תוך מהפך במודל העסקי. ב-1968 הקימו ישראל ואירן שותפות שרכשה צי מיכליות, הובילה בהן נפט לאילת והזרימה אותו לאשקלון (הידועה בשם קצא"א). רובו נשלח משם ליעדים באירופה ורק מקצתו נועדה לצרכי ישראל.^[53]

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים שאבה ישראל נפט באבו רודס וראס סודר בכמות שהספיקה לרוב צרכיה. הנפט האירני השלים את החסר אך רובו יוצא לאירופה.

מכאן שההשלכה של חסימת מיצרי באב-אל-מנדב היתה בעיקר כלכלית, נושא לא-מרכזי בשעת מלחמה. ישראל היתה מחויבת על פי החוזה עם אירן לרכוש נפט אך, בגלל הסגר, צי המיכליות שעסק בהובלתו לא היה יכול לפרוק באילת. הובלת הנפט במישרין לנמלים באירופה ייקרה את הוצאות ההובלה ופגעה מעט ברווחיות חברת קצא"א;^[54] אך נזקים אלה המתגמדים לנוכח המחיר הכלכלי העצום של מלחמת יום הכיפורים וגם מול הזינוק ברווחי קצא"א עקב עליית מחירי הנפט.^[55] משכך, ניתן לראות את הסגר כעין קו מאז'ינו ימי-בלתי חדיר אך בר עקיפה.

נתונים אלה מציבים סימן שאלה סביב הטענות בדבר הטלת מצור ימי וגם כי לשם הסרתו ישראל נאלצה לשלם למצרים בוויתורים מדיניים.

את הטענה השמיעו שניים: מפקד הצי המצרי לימים, אדמירל אשראף ריפעאת (שכיהן במלחמה כראש מחלקת המבצעים של הצי) ומח"י אלוף בנימין תלם ומאז דבריהם עוברים כחוט השני בנארטיב המהדהד, בשני צידי הגבעה (או שני החופים).

ריפעאת התגאה בזכרונותיו, המצוטטים רבות בישראל, במה שהוא כינה "שיבוש קווי ההספקה של האויב". הוא הסביר כי בניגוד לציפיות של צה"ל, הצי המצרי לא הפגיז את חופי ישראל באמצעות משחתות אלא בוצע הסגר במרחק של יותר מאלף מייל מבסיסי חיל הים. "לראשונה הישראלים נקלעו למצב שבו הם אינם מסוגלים להגיב אחרי שהערמנו עליהם. משימה זו השיגה תוצאות מרהיבות".^[56] ריפעאת הוסיף וטען ש"הסרת הסגר היתה אחת הבקשות הראשונות של ישראל במשא ומתן וכך היה הסגר קלף חשוב מאד בידי המצרים".

מקבילו הישראלי אמר דברים דומים: "ישראל הייתה קרובה להתמוטטות של מערך הספקת הדלק דרך צינור אילת-אשקלון (קצא"א) בשל הסגר בדרום ים סוף".^[57]

שניהם הפליגו מאד, שכן במהלך המלחמה לא היה מחסור בדלק ולא הונהג קיצוב בו. צרכי צה"ל והעורף סופקו במלואם באמצעות המאגרים שנועדו למטרה זאת.^[58]

משכך נותר לבחון את טענת ריפעאת שהסגר בבאב-אל-מנדב היה קלף חזק ושהמצרים ניצלו אותו היטב במשא ומתן המדיני. יש ענין בכך שכן גם תלם התבטא באופן דומה: "אנחנו לא הצלחנו לפתוח אותו [את הסגר], וכל שהושג שהם ביקשו שעבור כל אוניה מהראשונות שהחלו לעבור, יבקשו האמריקאים לאפשר מעבר. היתה להם הצלחה רבה ביותר".^[59] בעקבותיו כתב שאול חורב: "על מנת להסיר את ההסגר באזור באב-אל-מנדב הייתה ישראל מוכנה לשלם בהישגים שצברה בסיום המלחמה, כמו הסרת כיתור הארמיה השלישית המצרית".[60] 

הזכרונות של ריפעאת ותלם מתארים התפתחות, שכלל לא הייתה. להלן תאור תמציתי של התהליך המדיני לקראת סוף המלחמה ובשבועות שאחרי הפסקת האש; התהליך המדיני החל מיד כשהתבררו למצרים ולבריה"מ ההישגים של צה"ל לאחר צליחת התעלה למצרים גופא. סאדאת הפעיל את בריה"מ על מנת שזו תלחץ על ארה"ב ועל ישראל להפסיק את התמרון בגדה המערבית. לישראל לא היה ענין בהפסקת הלחימה לפני שצה"ל יכריע את מצרים; ולארה"ב, בשלב הראשון, היה רצון שישראל תצבור הישגים שיחזקו את ידי ארה"ב במשא ומתן מול בריה"מ ומצרים. אבל הלחץ הסובייטי המתגבר הביא לנסיעה בהולה של הנרי קיסינג'ר שר החוץ של ארה"ב, למוסקבה, ב-21 באוקטובר, שם הושגה הבנה בין ראשי שתי המעצמות, שהביאה להחלטת מועצת הביטחון 338, על הפסקת אש (הראשונה) ב-22 באוקטובר (בבוקר בישראל).^[61]

ישראל נאלצה להכנע ללחץ של ארה"ב והסכימה להפסקת אש, אבל בשטח צה"ל ניצל הפרות מצריות של ההסכם והמשיך להתקדם. ב-24 באוקטובר צה"ל אכן עצר, רק לאחר שהשלים את כיתור הארמיה השלישית. היתה זו ישראל שהכתיבה את התנאים להפסקת הלחימה ולא מצרים.^[62]  צה"ל הצליח להטיל מצור - יבשתי וימי - על הארמיה השלישית והעיר סואץ וניתק אותן מאספקת מים, תרופות ומזון. הסכמת ישראל להפסקת ההתקדמות במצרים ולתספוק הארמיה הנצורה היתה הענות ללחץ לא-מתון של המימשל האמריקאי, משיקוליו הוא, ולא כתשלום עבור ביטול הסגר בזי"ס.^[63]

יתר על כן, על אף הלחצים של ארה"ב (במישרין) ובריה"מ (בעקיפין) ישראל סרבה לחזור לקווי הפסקת האש כפי שהיו ב-22 אוקטובר, ביטול הדרישה היה התנאי העיקרי להסכמת ישראל להעברת מים, מזון ותרופות לארמיה הנצורה. הדרישה החשובה הנוספת היתה החזרת השבויים, בראש ובראשונה הפצועים, ואילו בטול ההסגר לא היה סעיף חשוב. יעידו על כך הדיונים בנושא שקיים הקבינט.

החזרת השבויים היתה נושא רגיש מאד בגלל מספרם הגדול והסרוב המצרי למסור את שמותיהם ולאפשר לצלב האדום לבקרם. לעומת זאת, ביטול הסגר היה מובן מאליו, שכן איש לא העלה על הדעת שצה"ל ינצור את נשק ואילו המצרים ימשיכו בהסגר.^[64]

ביום 11 בנובמבר הינחה דיין את משלחת הקצינים שניהלה את השיחות עם המצרים באלה המילים: "עדיף לעסוק בענין המעבר החופשי במיצרי באב-אל-מאנדב רק אחרי החלפת השבויים". [65]

האמור לעיל מתחזק על ידי הצבעה על שלבי ביטול הסגר. המצרים הסכימו לביטולו בשני המיצרים מיד לאחר ה-24 באוקטובר, כשצה"ל הפסיק את הלחימה. אבל, הם חששו שהסכמתם תתפרסם ולכן היא התבטאה כשדר של נשיא ארה"ב למאיר: "שיש הסכמה בעל פה בין ארצות הבית ומצרים בקשר לבלוקדה הימית בבאב-אל-מנדב".^[66] כבר בליל 25 באוקטובר יצאה המיכלית "סיריס" מאילת לאבו-רודס לטעון שם נפט (בדרכה היא עלתה במפתיע על מוקש ימי במיצרי יובל, שהונח, כאמור לעיל, בפרוץ המלחמה, אך זה כבר סיפור אחר). הסגר התבטל רשמית ב-18 בינואר 1974 אך כבר בדצמבר עברו אוניות סוחר, לא מיכליות, לאילת.^[67]

על יחסי הכוחות האמיתיים במשא ומתן המדיני ניתן גם ללמוד בזכרונות גנרל שאזלי ראש המטה הכללי של צבא מצרים:

מצבנו הצבאי ב-24 באוקטובר היה בשפל המדרגה. הארמיה השלישית היתה מנותקת לחלוטין. נותר ברשותה מלאי מזון ומים לארבעה ימים בלבד... המצב היה לאחר יאוש.^[68]

הוא תאר את מאזן הכוחות בדיונים על הפסקת האש:

ישראל הסכימה להפסקת אש נוספת ב-24 באוקטובר [אחרי שזו של 22 באוקטובר לא התקיימה בפועל]. הם יכלו להרשות זאת לעצמם: קלפי המיקוח היו עתה בידיהם, הם סרבו לקיים את החלטת האו"ם 339, שקראה להם לשוב לגבולות ה-22 באוקטובר, כמובן^[69] 

שאזלי תאר את התנהלות ישראל בין ה-24 באוקטובר ל-29 באוקטובר, המועד שבו החלו השיחות בק"מ ה-101:

מצרים נאלצה בדלית ברירה להשלים עם כל תנאי משפיל. טכסיסים אלה איפשרו לישראלים להחזיק את הארמיה השלישית על סף ההתמוטטות, כבני ערובה שבאמצעותם רצו לכפות עלינו את תנאיהם^[70]

מהמקורות לעיל עולה, ראשית, שישראל נכנסה למו"מ מדיני לא בגלל צורך להסרת הסגר בבאב-אל-מנדב, שכן מבחינתה, הסרתו היתה נושא שולי. שנית, הגורם שעצר את התקדמות צה"ל והביא להסכמת ישראל להתחיל תהליך מדיני וגם להעביר אספקה לארמיה המצרית היה האולטימטום של נשיא ארה"ב, להפסיק את הסיוע הצבאי והמדיני, שחבר לו איום סובייטי שאיימה בנקיטת צעדים מרחיקי לכת ותקדימיים. לא בכדי הכריז הנשיא על מצב הכן בצבא ב-25 באוקטובר.

הפסקת השיט במפרץ סואץ היתה משמעותית יותר מזה שבים סוף, שכן הנפט מסיני הוא שסיפק את רוב הצריכה של ישראל, ובמלחמה נפסקה הובלת הנפט מאבו-רודס לאילת.  למרות זאת, מצור לא היה שכן מיכליות יכלו להגיע לחיפה ואשקלון, ומצוקה לא היתה, בזכות מאגרי החירום.

על העדר משמעות אסטרטגית לחסימת מיצרי באב-אל-מנדב מעיד גם הסרוב של שרשרת הפיקוד לאשר פריצתם בכוח, לקראת סוף המלחמה. בעקבות פרוץ המלחמה אילתר חיל הים במהירות את מבצע "כישרוני" - הכשרת ספינת מגויסת לפגיעה בכלי השיט המצרים הסוגרים את דרום ים סוף. הספינה צוידה בטילי גבריאל, תול"רים מדגם קרגו, פצצות עומק, אמצעים של שייטת 13 ומכ"מ חיפוש.[71]

הספינה יצאה מאילת ב-19 באוקטובר והגיעה לדרום ים סוף סמוך להפסקת האש. למבצע היה סיכוי סביר לנטרל את המשחתות ואולי גם את הצוללות שהטילו את הסגר בים סוף אך שרשרת הפיקוד סרבה לאשרו. בספרות שהתפרסמה תועדו שלושת הדיונים שבהם לא אושרה הצעת חיל הים שהספינה תתקוף את המשחתות המצריות:

ב-25 באוקטובר זיהתה הספינה משחתת מצרית אך הרמטכ"ל לא אישר פתיחה באש, מחשש שהמצרים יאשימו בתקיפה את המשחתות האמריקאיות שסיירו בזירה ויסבכו את היחסים העדינים עם ארה"ב.^[72]

ב-26 באוקטובר, זו היתה החלטת דיין, שחשש מהענקת לגיטימציה להחלת המלחמה גם על מיצרים אלה.^[73]

ב-7 בנובמבר התנגדו מאיר ודיין להצעת השר יגאל אלון לנסות להטביע את המשחתות המצריות. דיין אמר שגם אם "כישרוני" יצליח, הסגר ישאר, שכן איננו יכולים להחזיק את באב-אל-מנדב בכוח. מאיר סיכמה את הדיון במילים: "אנחנו יכולים רק להפריע לשיט של אחרים" (ואת זאת סרבה הממשלה לאשר במהלך כל המלחמה, ראו להלן).^[74]

מבצע "כישרוני" היה אילתור תחבולני של החיל והוא נולד בשל העדר סטי"לים בזי"ס כשפרצה המלחמה.

אחרי מלחמת ששת הימים עלתה החשיבות האסטרטגית של הזירה וב-1968 אישר דיין בניית ששה סטי"לים גדולים, סער 4, שנועדו לזי"ס, ואחר כך נרכשו ארבע נחתות וסירות משמר דגם דבור.^[75] הסטי"לים "רשף" ו"קשת" עמדו להשלח לזי"ס אך המלחמה הקדימה אותן והן הובילו את הלחימה בים בתיכון ("רשף" היתה הראשונה שהטביעה באמצעות טילי גבריאל).

אין סתירה בין החלטת ההצטיידות של דיין ב-1968 לבין השלמתו, ב-1973, עם חוסר היכולת להבטיח חופש שיט בבאב-אל-מנדב. לפני המלחמה הסטי"לים היו נחוצים לאבטחת שדות הנפט ולהגנת סיני, למבצעים בזי"ס (כולל פגיעה בשדות הנפט שבמצרים) וגם לאפשר איגוף ימי, לימים "אור ירוק". יתר על כן, כוח ישראלי משמעותי בזירה יכול, בתנאים מסוימים, למנוע התדרדרות למלחמה (כפי שלא ארע לפני ששת הימים). אלה היו סיבות מספיק טובות להכנסת הסטי"לים, גם אם אין בכוחם למנוע סגר באב-אל-מנדב.

3)      השיט בים התיכון

בכל מהלך המלחמה לא נפסק השיט לישראל וממנה בים התיכון. מאז פרוץ הקרבות ועד הפסקת האש נכנסו לנמלים ויצאו מהם 74 ספינות.^[76] המלחמה אמנם הביאה לצמצום מסוים בתנועה הימית אך דרכי האספקה לישראל לא נותקו ולא חסרו דלק ומוצרים חיוניים אחרים.

הספינות ששטו לישראל וממנה לא נפגעו ולא נרשמו נסיונות פגיעה ממטוסים, מצוללות, ממשחתות, ממוקשים או מספינות קלות. כך היה בימים הראשונים של המלחמה וכך גם בהמשכה, כשהחלה הרכבת הימית, שהביאה כמויות גדולות של אמל"ח אמריקאי וציוד אחר. במהלך המלחמה עדיין לא הגיעו מיכליות הדלק מאירן לים התיכון, שכן הן עדיין לא סיימו את הנתיב הארוך מסביב לאפריקה. הן החלו להגיע רק אחרי הפסקת האש.

סעיף זה יתאר את המבצעים הישירים והעקיפים של חיל הים לאבטחת השיט וגם יבחן את ממשיות האיום עליו מצד הצי המצרי.

הסד"כ המצרי בים התיכון ערב המלחמה מנה חמש משחתות ופריגטות, עשר צוללות, 14 אוסא וקומאר, 13 מקשות, 11 נט"קים ועשרות סמ"רים, סט"רים.^[77]

משפרצה המלחמה התמודד חיל הים עם הצי המצרי בשני מאמצים מקבילים. הראשון, השגת שליטה באגן המזרחי שתואר לעיל. השני, אבטחת השיט, שכן הוחלט שלא לעצור את התנועה הימית לנמלי ישראל.^[78]

ההערכות לאבטחת השיט

בלילות הראשונים רוכזו המאמצים בהשגת השליטה ולכן לא הוקצו כלים לאבטחת השיט. חיל הים נאלץ להסתפק בהוראות הביטחון הבאות לספינות הסוחר:^[79] טשטוש הזהות של הספינות, שיט בנתיבים שבהם יקשה על צוללות האויב לתקוף אותן, מעבר באזורים רגישים רק בשעות החשכה (תוך הפלגה במשמעת חושך), מעבר מקשר גלוי לקשר מוצפן וביטול קשר רדיו-טלפון.

בנוסף מונה מפקד בכיר לנושא, שנדון בפרוט בקד"מים של מח"י:

ה איום העיקרי יוחס לצוללות המצריות, לאחר  שההישגים בקרבות הסטי"לים איינו את האיום מהאוסות וגם מנעו את הפעלת המקשות המצריות הרבות.^[80] ככל שנמשכה המלחמה התבררה העליבות של הצוללות המצריות והתגבשה ההבנה כי ניתן להסתפק בהידוק הוראות הביטחון דלעיל.

ראשי חיל הים הציעו, מספר פעמים, לפגוע בשיט לסוריה ולמצרים, וכך גם להרתיע מפגיעה בשיט לישראל. אך, שרשרת הפיקוד לא אישרה את ההצעות. בקד"ם בצהרי 7 באוקטובר, מיד אחרי ירי הטורפדו על המיכלית סמסון בים סוף, הציע תלם לפגוע במיכלית מצרית הפועלת בשרות מצרים.^[81]

בקד"ם ב-9 באוקטובר, דיווח רמי לונץ על מיכלית נושאת דגל מצרי המביאה דלק מבנגזי שבלוב לאלכסנדריה והציע לתקוף אותה. בקד"ם 12 באוקטובר, דיווח תלם על רצונו להטביע מיכלית המובילה דלק מטוסים לחיל האוויר הסורי (דרך נמל ביירות) ועל ההחלטה העקרונית של הדרג המדיני שלא לפגוע בשיט הערבי, אפילו זה מוביל אמל"ח.^[82] הוא קיווה לקבל אישור לתקיפת המיכלית (וגם לתקיפת ספינה לובית שהובילה טנקים למצרים) לכשיהיה מודיעין מלא על מיקומה. תקוותו נכזבה ובקד"ם ב-15 באוקטובר הוא עדכן שהרמטכ"ל לא נתן אישור.^[83]

באותו דיון הצביע תלם על איום נוסף: "אני לא מודאג מהצוללות. אני כן מודאג מסקורי שתצא מטריפולי ותסתובב באזור מלטה או מסינה ותשחיל אניה ישראלית".^[84] הוא הוסיף שעניין הסקורי לא ניתן לו מנוח שכן "אני מעריך שהמשחתות העוינות תופעלנה נגד צי הסוחר שלנו".^[85] שאיפתו היתה "לשלוח את "רשף" ו"קשת" [הסטי"לים הגדולים, ארוכי הטווח] לים האגאי, להגן על צי הסוחר ולדפוק סקורי". הוא הוסיף שהטבעת הסקורי "עשויה להיות השג כביר לחיל הים. לעצמו של עניין זהו מבצע זול והישג שהעולם יתהפך".^[86] במילים אחרות, תלם חיכה לרגע שבו יתאפשר להגן על השיט במרכז הים התיכון, להמם את העולם הימי ולנקום את הטבעת "אילת".

אבטחת השיט עלתה מדרגה ב-14 באוקטובר, כשהחיל החל להתארגן לליווי ספינת הרכש הראשונה, "אשכול". שני המטוסים הראשונים של רכבת הסיוע האמריקאית כבר נחתו ב-14 באוקטובר וב-17 באוקטובר היתה אמורה להגיע "אשכול" עם ציוד אמריקאי מאירופה.

חשוב להדגיש כי עד התקרבות "אשכול" לא לווה השיט לישראל בכלים של חיל הים וכי בין ה-6 ל-15 באוקטובר הגיעו לנמלי ישראל 34 ספינות ויצאו 50 ספינות. אף אחת מהן לא אוימה על ידי צוללות או משחתות מצריות ומכאן "שחוסר הדאגה" של תלם היה לו על מה להתבסס.

התקרבות "אשכול" לאגן המזרחי של הים התיכון והמימדים הגדולים של הרכבת הימית הצפויה חייבו לקבוע תורת לחימה בתחום ליווי השיט. מדובר בנושא חדש, שנחת על החיל במועד נוח, שכן פלגות הסטי"לים כבר היו פנויות לליווי אוניות הרכש. במועד זה כבר היה ברור שהצוללות המצריות אינן מהוות איום של ממש, וידע זה עיצב את הרעיונות לאבטחת הרכבת הימית.

ב-16 באוקטובר התקיים דיון יסודי בנושא הליווי - ביום זה היתה אמורה "אשכול" לפגוש את צמד הסטי"לים שילוו אותה עד חיפה. תלם קבע את העקרונות תוך שהוא קורא לעברו של אל"ם (במיל') מנחם כהן, שהופקד על אבטחת השיט: "מנחם, תרדו מהצוללות הללו, אין מה לפחד מהן". הוא גם הסביר:

• "אין מה לדבר על ליווי נגד צוללות אנחנו לא יודעים איך לבצע ליווי, מה גם שהוא יסכן את האניה".
• לאניה ללא ליווי יש סיכוי טוב יותר להגיע בשלום לנמל, ו"הסיכון היחידי הוא מאיזה קפטן משוגע של סקורי שבלב ים יעשה תרגיל על דעת עצמו ויתקוף אותה".^[87]
• סער 4 אחת תלווה את "אשכול" ממרכז הים התיכון ותיפרד ממנה קרוב לחיפה, באור אחרון. יישמר מרחק של 80 עד 100 מייל בין השתיים ("ליווי מאחור").
• האניה תפליג בלילה, במלוא האורות, לעבר חיפה. כשצוללת תראה את "אשכול" נוסעת במלוא אורותיה היא לא תזהה אותה כאניה ישראלית ולא תתקוף אותה בטורפדו.
• "ניתוב [סמוך לחיפה] לא יועיל ולא יגרע דבר. חושבני שצוללת בעלת צוות טוב, הנחושה בכוונתה לדפוק אניה שלנו, תעשה כן אם אניה זו תנותב ובאם לא תנותב. הדבר היחיד העשוי למנוע זאת הוא נצ"ל, ליווי צמוד [עם כלי נצ"ל], דבר שאין לנו אפשרות לעשותו".^[88]

בקד"ם למחרת, 17 באוקטובר, הסכים תלם להקצות מספר סטי"לים לאבטחת ספינות הרכש מפני צוללות.^[89] ניתן ליחס זאת, גם להערכתו שהמשימות שנותרו לסטי"לים הצטמצמו, וכי אין סיכוי שהדרג המדיני יאשר את הצעותיו לתקיפת השיט למצרים וסוריה.

בקד"מ מח"י ב-19 באוקטובר תלם הסביר למה סורבו הצעותיו. ראשית, חשש מפעולת תגמול, שתפגע ברכבת הימית לישראל. שנית, אפשרות שהרכבת הימית לערבים תתבצע באמצעות ספינות סובייטיות.^[90] עם זאת תלם לא זנח את הרעיון להכות במיכלית הלובית וגם בסקורי. שהרי, לדעתו, אלה פגיעות שאינן נוגעות לסובייטים. הוא הוסיף ואמר שצוות של שלושה - אלוף (במיל') אהרון יריב, אל"ם (במיל') יובל נאמן ומח"י - דן בנושא על פי הנחיית הרמטכ"ל והגיע למסקנות הבאות: "לא להסתכן בפגיעה ברכבת הימית הסובייטית, כן להגיע בעוד ארבעה ימים לטריפולי ולנסות לדפוק שם את שתי המשחתות".^[91] בקד"ם זה עלו רעיונות התקפיים נוספים ותלם פסל אותם. תא"ל צבי תירוש, סגן מח"י, הציע לא להרתע מנוכחות סובייטית בנמל פורט סעיד, וזאת בהקשר להתקפת פיקוד דרום שתוכננה לשם: "אם ייכנסו [הרוסים] לשם, שייכנסו תחת אש. לפגוע בהם ולהפגיזם בכל מה שיש לנו. על מנת שיידעו וייראו".^[92] תלם הגיב: "חבר'ה על תפתחו פה לשטן. הרפו מפורט סעיד". הוא גם פסל רעיון למקש את מבואות נמלי האויב, מחשש שהרוסים יימקשו את הנמלים שלנו תוך זמן קצר "וממצב זה, חבר'ה, אני פוחד פחד מוות".^[93]

במהלך הקד"ם הצטרף לדיון אהרון יריב שביקש הבהרות לרעיון של תלם לטיפול רך יותר בספינות השטות למצרים מלוב ואלג'יריה - עצירה וחיפוש ולא הטבעה (מבצע "הדס"). יריב היה אמור להביא את המלצות צוות השלושה לדיין, לאחר שהרמטכ"ל לא התפנה לדון בהן ואילו סגנו האלוף ישראל טל דחה את הרעיון.^[94]

קד"מ מח"י ב-21 באוקטובר התמקד באבטחת הרכבת הימית. בשלב זה התעוררה השאלה האם רצוי שהצי השישי יהיה אחראי לאבטחה, תלם חשב שכן ודיווח שכך גם חשב דיין: "השר נתן הנחייה .... ולא איכפת לו שמשחתת [אמריקאית] תבוא עד חיפה, עד פתח הנמל ממש".^[95] הוא סיפר שדיין גם שאל מה יהיה אם האמריקאים יסרבו, ונענה שחיל הים יבצע את המשימה. תלם גם ציטט את דברי דיין: "אתם כבר ממילא הפתעתם אותי [במלחמה הזאת] פעמים הרבה כל כך, שאם תאמר גם הפעם נפתיע, אני מאמין לך".^[96] הסוף ידוע. האמריקאים סרבו, הממשלה לא התעקשה וחיל הים החל לאבטח אניות הרכש.^[97] המתכונת שנקבעה נותרה "הפלגת חיפוי" (ולא "ליווי צמוד") שמטרתה מעקב אלקטרוני והתערבות רק כאשר נשקף איום על ספינת הרכש.

כך תוארה אבטחת הרכבת הימית בתחקיר המסכם של חיל הים: ^[98]

לקראת סיום המלחמה, כאשר התפנו כלי-השיט ממשימות מבצעיות בחופי האויב, החל ח"י לעסוק בליווי אניות ישראליות (בעיקר אניות רכש, שמספרן הלך וגדל). בתחום הליווי התקיימו שני מבצעים - "אתרוג" ו"לינול" - בהשתתפות סטי"לים ואניות-אם. ספינות סער [4]- פעלו באזורים המרוחקים יותר (עד מיצר מסינה), ושאר הספינות - באזורים הסמוכים יותר לחופי ישראל.

מאחרי תאור קצר זה מסתתר מאמץ לוגיסטי ומבצעי מורכב, שאיפשר לסטי"לים לפעול במרחק כה גדול מחיפה, לתדלקם לתחזק אותם ולאפשר להם לסייר ברציפות בגזרות שהוקצו להם.

 

האם המשחתות המצריות אכן איימו במיצר מסינה?

בשנת 1998 כתב תלם: "במהלך המלחמה הורו המצרים למשחתות סקורי שלהם... לנסות ליירט אוניות סוחר ישראליות ליד האי מלטה... אנחנו ניסינו ליירט את המשחתות המצריות בצאתן לים והצבנו כוח סטי"לים באזור מלטה... [הכוח הישראלי התגלה ללובים ולמצרים] ומאז שבתו המשחתות המצריות בנמלים...".^[99] להלן סימנים המעלים ספקות באשר לכוונות ההתקפיות של המשחתות המצריות.

ראשית, אין ספק שהן לא איימו על השיט מאז פרוץ המלחמה ולכן אין זה סביר שמצרים תנסה לפגוע בשיט דווקא במועד שבו הושלם כיתור הארמיה השלישית שלה וצה"ל הטיל עליה מצור הדוק. כאשר החיילים המצרים משוועים למים, תרופות ומזון לא סביר שמצרים תפתח חזית שנייהבמיצר מסינה. ואכן ב-24 באוקטובר, כשהפסקת האש נכנסה לתוקף, יצאה הוראה מצרית לכוחות התוקפים בים התיכון שלא ליזום עוד פעילות קרבית. היא הופנתה רק לשתי הצוללות ולא מוזכרות בה כלל המשחתת שבלוב.^[100] מכאן משתמע שמראש לא היתה למשחתות פקודה ליזום פעילות, וזאת בשונה מהצוללות.

שנית, אין זה סביר שבמועד שמצרים מתאמצת לשכנע את ארה"ב ללחוץ על ישראל לעצור את האוגדות המתמרנות בלב מצרים היא תנסה לפגוע בספינות המובילות ציוד אמריקאי לישראל. מה גם שבשלב זה הצי השישי מסייר בזירה ופוקח עין על הנעשה בה.

שלישית, פגיעה בספינות הרכש היתה עלולה להביא את ישראל לפעולות גמול בדמות פגיעה ברכבת הימית מבריה"מ, שהיתה עלולה להתדרדר לעימות בין בריה"מ וארה"ב, שבו לא רצתה גם בריה"מ.

קיצורו של דבר, ספק אם אכן היה איום מצרי על ספינות הרכש. בתחקיר המסכם של החיל לא נאמר שהיה כזה וגם תלם לא טען זאת סמוך לתום המלחמה, אלא רק 25 שנים מאוחר יותר. ניתן להצטער על כי הגרסה המאוחרת של תלם מ-1998 הפכה לנארטיב מהדהד.

5. סיכום

1)      הישגי החיל במלחמה[101]

בנימין תלם דייק כשכתב כי חיל הים היה הגורם היחיד שלא הופתע והפתיע במלחמת יום הכיפורים. בים התיכון הפתיעו הסטי"לים והשיגו שליטה בזכות הטכנולוגיה החדישה, תורת הקרב, הנחישות של המפקדים והלוחמים ועבודת מודיעין רבה בשנים שלפני המלחמה. בזי"ס הפתיעו הדבורים, שייטת 13 והנחתות והשיגו שליטה באמצעות "טכנולוגיה" ישנה, שהופעלה ביצירתיות ונחישות על ידי המפקדים והלוחמים.

בשל כל אלה זכו בתהילה חיל הים וראשיו, המכהנים וקודמיהם. שכן מבחינות מסוימות הישגי הקרבות הימיים בשלושת הלילות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים מזכירים את השגי חיל האוויר בשלוש השעות הראשונות של מלחמת ששת הימים.

לא למותר להזכיר את ההערכות הלוגיסטית, הפחות מפורסמת וזוהרת, שהובילה מחלקת ציוד בפיקוד אל"ם יעקב שפי, זו ליוותה את הקמת שייטת הסטי"לים . ואיפשרה להפיק מהכלים את מירב הגיחות המבצעיות. אלי רהב תאר כמכפיל כוח את תפקוד המערכת הלוגיסטית - בסיס חיפה ומספנת החיל - במלחמה: החימוש וההשמשה של הסטי"לים שחזרו מהמבצעים "נעשו בצורה יעילה ומהירה. בחלק מימי הלחימה ספינות שחזרו מהים בבוקר חומשו, תקלותיהן תוקנו והן הפליגו לקראת ערב לפעולה נוספת".[102]

כאן נוסיף כי ההערכות המסודרת של החיל למלחמה בים התיכון לא באה על חשבון היכולות של יחידות החיל ליזום ולאלתר בשתי הזירות. אלה נדרשו והתבצעו, אף שהחיל לא הופתע בפרוץ המלחמה.

כך ההחלטה בקרב לטקייה - להסתער ללא סיוע אווירי. כך החלטות רבות בזי"ס - הפניית זוג הדבורים לתקיפת מעגן מרסה ת'למאת, הטווחים הארוכים שבהן הופעלו הסירות דגם סנוניות, שתקפו את ע'רדקה ומיגוון שיטות התקיפה. כך גם ההתארגנות לליווי ספינות הרכש ולסיורים של סער 4 במיצר מסינה

יוזמות ואילתורים נוספות:כך הסבת ספינה לפריצת הסגר בבאב-אל-מנדב (מבצע "כישרוני") והפעלת סירות הנפץ בתקיפה של ע'רדקה. כך ההצטיידות בתול"ר "קרגו" לפני המלחמה וברקטות נ"ט "לאו" לקראת סופה. כך התאמת אמצעי הל"א של הסטי"לים לדור מתקדם של סטיקס במהלך המלחמה.^[103] כך הזיווד המהיר של חמישה סטי"לים ערב המלחמה והכנתם לקרב וההתמודדות עם המחסור ברקטות ל"א במהלך המלחמה. כך גם התקנת אמצעים נגד סטיקס בדבורים והשימוש בגבריאל כטיל ים-יבשה ("הילטון"). כך איתור המעקף למיצר יובל לפני המלחמה.

תאורי תלם שצוטטו בפרק המבוא יפים גם לכאן. אכן הישגי החיל במלחמה הביאה למפנה בהתייחסות אליו.

 

2)      השגת השליטה בימים ומגבלותיה

חיל הים השיג שליטה בשתי הזירות וכך מנע את תקיפת העורף החופי בים התיכון ושיבש את הנסיון המצרי לכבוש את דרום סיני. השגת השליטה במזרח ים התיכון היתה גם גורם חשוב למניעת סגר ימי על ישראל. על אף הזאת נבצר מצה"ל למצות ממנה את מלוא התועלות.

הערכה זאת משותפת גם לשני מפקדים של החיל: דוד סער סלמה - "העדר הצלחות הזרוע  במלחמת ששת הימים לא השפיע כהוא זה על הניצחון הצה"לי, והצלחות הזרוע במלחמת יום הכיפורים לא בלמו את הישגי האויב בזירת היבשה והאוויר".[104] ידידיה יערי - "בסך הכל תרומת חיל הים למאמץ ביבשה היתה עד היום צנועה למדי [כולל תרומת ההפגזות מהים במלחמת יום הכיפורים]".[105]

בים התיכון לא ניתן היה לתרגמה למצור ימי  על סוריה ומצרים וכך לפגוע ביכולת הלחימה של צבאותיהם. הדרג המדיני לא אישר לתקוף את השיט לאויבים מחשש להתערבות סובייטית, וזאת על אף התלות הרבה, בעיקר של סוריה, בייבוא אמל"ח וציוד אחר.

במפרץ סואץ כוחות צה"ל, ביבשה ובאוויר, לא היו זמינים לבצע את "אור ירוק" ולאגף את חזית התעלה.

אף שצה"ל לא מיצה את יתרונות השליטה בימים הרי תרומות חיל הים היו מרשימות מאד ומוערכות, וזאת על רקע המצוקות של כוחות היבשה והאוויר, מצד אחד, ובהתחשב בחלקו הצנוע בתקציב הביטחון, מצד שני.

3)      הגזמות שגוייסו למאבקים עתידיים על יעודי החיל

ההישגים הרבים של חיל הים במלחמת יום הכיפורים מאפשרים לו לוותר על ההפלגות - ההגזמות הבאות, מבלי שיגרע מתדמיתו וממורשתו.

הראשונה, הקביעה שלהפגזת הנמלים בחוף הסורי היתה השפעה מהותית על הלחימה בגולן.

השנייה, הקביעה שחסימת מיצרי באב-אל-מנדב היתה איום אסטרטגי ושלשם הסרתו נאלצה ישראל לשלם מחיר מדיני כבד.

השלישית, הקביעה שהרכבת הימית אוימה במיצר מסינה על ידי משחתות מצריות שנפרסו בלוב.

הפלגות מסוג זה נפוצות אחרי מלחמה ואין לבוא בטענות דווקא לראשי חיל הים. מטבע הדברים ראשי החיל רצו לחזק את המורל ולטפח את גאוות כל יחידות החיל; מה גם שמהישגים שידרגו את מעמד החיל, שלא היה מהגבוהים עד המלחמה. לא מן הנמנע שהנארטיב החילי היה גם סוג של סגירת חשבון עם המטכ"ל לדורותיו, שלא קיבל את תפיסותיו על יעודי החיל.[106]

 

[1]       תודה מיוחדת לשותפי וחברי ד"ר זאב אלרון שעזר באיסוף המקורות ובניתוחם ולד"ר עדו הכט ולאל"ם (בדימוס) שלמה גואטה, שקראו, העירו  והאירו.

[2]       אמוץ שורק, תלם בים, הוצאת אחוה, 2009, עמ' 242.

[3]       הרשימה המקיפה ביותר של המקורות הלא מסווגים הוכנה על ידי אל"ם (בדימוס) שלמה גואטה והיא מופיעה באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, "הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים"

        www.kippur-center/document/archive/yc.

[4]       צבי תירוש, "הענין ההתקפי", בתוך בני מיכלסון ואפי מלצר (עורכים), מלחמת יום הכיפורים, קתדרת מפקדים וחוקרים, הוצאת אפי מלצר, אין תאריך, עמ' 539 (להלן, מיכלסון ומלצר, קתדרת מפקדים וחוקרים). במקום אחר הוא תיאר את תגובת הרמטכ"ל במילים: "הרשל, אתה מביא לי את הידיעה היחידה שמחממת את הלב היום". ראו עדי לרנר, "הסיפור הלא נודע על גבורת חיל הים במלחמת יום כיפור", זמן חיפה, 7/10/2021.

[5]       משה אימבר, שייטת 3, ספינות הטילים בחיל הים, חיל הים, שייטת 3, 2005, עמ' 30 (המקור כולל נתונים גם על סד"כ האויב). באותה עת "דולפין" היתה הצוללת היחידה שנותרה בסד"כ אך ערב המלחמה היא היתה בשיפוץ. ראו בר-ים, כלי שיט ישראלים במימד הרביעי, עמותת "דולפין", 2009, עמ' 91.

[6]       התורפות הבולטות היו העדר אמצעי ל"א, הנחיית הסטיקס בשיטת "שגר ושכח", מהירותו הנמוכה ושיוטו הגבוה. לעומת זאת, למשקל הרב של חומר הנפץ בראש הטיל (500 ק"ג), לא היתה חשיבות, מול הסטי"לים, שהיו פגיעים גם לרש"קים קלים בהרבה. ראו רמי לונץ, "הסטי"ל-מרעיון להכרעה", מערכות 362, ינואר 1999, עמ' 20-19 וגם "חילות הים הערביים במלחמת יום הכיפורים", מיכלסון ומלצר , קתדרת מפקדים וחוקרים, עמ' 491 – 493. 

[7]       שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 100-99, 142-141.

[8]       שני זוגות סטי"לים חזרו לחיפה בתום הלילה. ראו מפקדת חיל הים, מדור היסטוריה, מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", ינואר 1978 (להלן מבצעי חיל הים "ביום הכיפורים"), עמ' 17. ראו גם קדמי מפקד החיל במלחמת יום הכיפורים מפקדת חיל הים, יולי 1975, עמ' 2-1 (להלן: קדמ"י מח"י). בראיון לאל"ם (במיל') כוכבי אזרן סיפר אל"ם (במיל') אהוד אראל, שהיה קצין האג"ם של שייטת הסטי"לים, כי המש"ט ברקאי החל את ההכנות עוד קודם לכן. אחרי שיחת טלפון עם תלם ביום שישי (ערב יום הכיפורים) ,בשעה 7:00 בבוקר ,הודיע ברקאי לקצינים שהתכנסו לעריכת תחקיר על התרגיל הגדול שהסתיים יום קודם לכן: "לא יהיה תחקיר. לכו לספינות תכינו אותם למלחמה". אראל הסביר כי באותה תקופה תשתיות הנמל לא היו מפותחות ולכן נדרשו שעות רבות לחמש, לתדלק ולתספק את כל הסטי"לים. "אראל - ראיון", ערוץ Cochavi Azran, יוטיוב, יוני 2022, דקה 35 (להלן: ראיון אהוד אראל).

[9]       לגורמי המודיעין במטכ"ל, בפיקוד דרום ובחיל הים היתה הערכה מבוססת על כוונת מצרים להנחית את חטיבת הנחתים 130 בחוף רומני ולסייע בכך למאמץ לכבוש את סיני. החיל נערך לאיום ומבצע "דיאגנוזה" נועד לפגוע בכוח הנחיתה המצרי. ראו שלמה גואטה, "מצרים-הנחיתה הימית שלא התרחשה במלחמת אוקטובר 1973", אתר המרכז לחקר מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 2022. המאמר גם מסביר מדוע שינו המצרים את תוכניתם ואת העלמות השינוי מעיני המודיעין הישראלי.

[10]      תאור הקרבות של שני הכוחות ראו מבצעי חיל הים "ביום הכיפורים", עמ' 43-37.

[11]      ראו בני תלם, "קרבות הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים", קתדרת מפקדים וחוקרים, עמ' 510. ראו גם צבי תירוש, הערה 4 לעיל. תאור מפרט של התנהלות המודיעין של חיל הים לפני המלחמה ראו אהוד גולן, "ההתרעה שהגיעה מהים: "מודיעין חיל הים במלחמת יום הכיפורים", הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2022/23, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2022. מהמאמר עולה כי גם בחיל הים, כמו באמ"ן, פיקוד צפון ופיקוד דרום, היו קצינים שהעריכו שפני מצרים למלחמה. אין בו הסבר מפורט מה גרם למח"י תלם, בשונה מחברים אחרים במטכ"ל, לפעול כפי שהוא פעל; כולל גיוס סלקטיבי של מילואי החיל, כבר ביום חמישי, ללא קבלת אישור מהמטכ"ל.

[12]      ראו אהוד אראל, "הנצחון-שילוב של מח"י ומש"ט מתאים", בתוך: שורק, תלם בים, עמ' 236. פנים נוספות למנהיגות של תלם בבנין הכוח היו החלטותיו להקציב שישה טילים לירי באימונים ב-1972 (שורק, תלם בים, עמ' 236) ולהרגיל את המפקדים והימאים להפעיל את מערכות הסטי"לים ללא סיוע של הטכנאים האזרחים שהתקינו אותם. (ראו תלם, "קרבות הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים",קתדרת מפקדים וחוקרים ,עמ' 520). שתי אלה נועדו להגביר את הביטחון של הלוחמים ביכולות הסטי"לים. רס"ן אלי ברק גם סיפר על הענות מיידית של תלם לבקשתו לאישור השינויים שהתחייבו במערכות הל"א של הסטי"לים במהלך המלחמה. ראו רס"ן אלי, "שיפור אמצעי הלחימה בחיל הים במלחמת יום הכיפורים", בתוך: מיכלסון ומלצר, קתדרת מפקדים וחוקרים, עמ' 509.

[13]      על ה"שרשן" הותקנו שתי כוורות עם 80 רקטות 122 מ"מ, בעלות טווח של 22 ק"מ. ראו מפקדת חיל הים, מחלקת מודיעין, ענף מחקר, פעילות צי ערב וציי המעצמות במלחמת יום הכיפורים, ינואר 1974.

[14]      מבצעי חיל הים במלחמת יום הכיפורים, עמ' 43-41 (קרב פורט סעיד), 45-44 (קרב דמייט-בלטים). תאור הטבעת האוסא על ידי הפאנטום ראו אסף ולדן, "עטלף ברזל", בטאון חיל האוויר 153, אוקטובר 2003. ראו גם אריה רונה וכוכבי אזרן, "חיל הים במלחמת יום הכיפורים", בתוך: יורם דינשטיין ואברהם זהר (עורכים), 40 שנה אחרי, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2013, עמ' 336-333. המחברים כתבו כי, בשונה מהקרב בצפון באותו לילה, תלם לא אישר למפל"ג אלי רהב להיכנס לתקיפה ללא סיוע אווירי. עד הגעת הסיוע, הצטרפועודשני סטי"לים לארבעה שכבר היו פרוסים בשטח.

[15]      תלם "חיל הים ממלחמת תש"ח עד מלחמת יום הכיפורים", ימים על ימים, מערכות ים,ספטמבר 1974, עמ' 47.

[16]      קדמ"י מח"י, עמ' 48-15.

[17]      קצין האג"ם של שייטת הסטי"לים, שהשתתף בקרב לטקייה, אמר שבגלל ההתרגשות של הימאים נעשה שימוש מופרז באמצעי הל"א. אפשר להבינה שהרי שם התבצע קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה. ראו "ראיון עם אל"ם (במיל') אהוד אראל - קצין אג"ם שייטת 3", "מפי הגבורה", 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, צה"ל - המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, 2014, עמ' 35.

[18]      החשש התבסס על הערכה של מודיעין חיל הים, ב-6 באוקטובר, לגבי דרכי הפעולה האפשרויות של הצי המצרי. זו העלתה, בין השאר, "תקיפת כלי שיט אזרחים ע"י צוללות (מאלכסנדריה) ומשחתת (שנמצאת בלוב) לאורך נתיבי השיט או בקרבת חופי הארץ". ראו מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 6.

[19]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים" ,עמ' 31. שם מצויין כי הצי הסורי איבד כנראה יותר; עד עוד 4 סטי"לים שנפגעו אך לא ברור מה עלה בגורלם.

[20]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 49-47. במינת-אל-ביידה שכנה מפקדת הצי הסורי.

[21]      גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 693. כאמור, בהערה 19 לעיל, אין וודאות שגם הוטבעו שני כלים סוריים.

[22]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 26.

[23]      שם, עמ' 64-62.

[24]      את עיקר התקיפות בעורף הסורי ביצע חיל האוויר, שתקף מפקדות בדמשק ותשתיות אחרות, כולל מיכלי הדלק בנמלים, ראו להלן.

[25]          מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 3..

[26]      קדמ"י מח"י, 21.10.73, עמ' 4.

[27]      למשל, "אחרי הדלקת מיכלי הדלק בבניאס, רתקה לגשר [על נהר אל-אברוש], חטיבת שריון סורית, החטיבה האמורה זזה מן הגשר אחרי יומיים שקטים בגזרת החוף (ובערים בקו החזית), מפקדת חיל הים, פעילות שייטת 13 במלחמת יום הכיפורים, פברואר 1974, עמ' 105. ראו, גם חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, ידיעות אחרונות, 1975, עמ' 236; מייק אלדר, שייטת 13, מעריב, 1993, עמ' 484 ("ההפגזות אילצו את סוריה ומצרים לרתק כוחות גדולים להגנת החופים"), גדעון רז כתב: "הפגזות הסטי"לים אילצו את הסורים להקצות כוחות שיריון וארטילריה לתגבור הגנת החוף, על חשבון יחידותיהם ברמת הגולן" ראו גדעון רז, "הפעלת אש מהים לצורך השתתפות בקרב היבשה", צבא ואסטרטגיה, כרך 2, גיליון 2, אוקטובר 2010, עמ' 109. ראו גם איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, המלחמה, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 201, הלקסיקון חוזר על נארטיב הריתוק ומוסיף כי "קרב טנק-סטי"ל התקיים במהלך ההפגזה השניה של מסוף הדלק בבניאס").

[28]       שאול חורב, המרחב הימי,אסטרטגיה ימית ומה שביניהם,מערכות,2021, עמד 189. הסד"כ התקני שהגן על החוף הסורי כלל שתי חטיבות חי"ר וגדוד שיריון,        כוחות שלא יכלו לסייע ללחימה בגולן.

[29]       ב-1973 סוריה ייצאה נפט משלה דרך נמל טרטוס ונפט עירקי דרך נמל הבניאסוהבערת המיכלים לא פגעה ביכולת הלחימה של סוריה. מאגרי הדלק בסוריה הכילו כ-1,350 אלפי טון, מתוכם הושמדו 380 אלף טון על ידי חיל האוויר ו-250 אלף טון על ידי חיל הים. ומכאן, "להערכת אמ"ן הפגיעה במערכת הדלק בסוריה גרמה למשבר חריף בדלק מיד אחרי המלחמה והם נאלצו לייבא דלק מחו"ל, ראו מפקדת חיל האוויר תקיפת מטרות אסטרטגיות במלחמת יום הכיפורים, 1979, עמ' 12-9. פגיעה בשיעור דומה היתה גם בייצור החשמל, שרק בקיץ 1974 חזרה להספק של ערב המלחמה. במילים אחרות, הנזקים שנגרמו לתשתיות האנרגיה בסוריה - תחנות הכוח באל-קטינא ובאל-האמי ותשתיות הדלק בחומס, חאן-אל-עייש ולטקייה - השפיעו על כלכלתה אחרי המלחמה אך לא פגעו ביכולתה הצבאית במהלכה.

[30]      ראו שם, עמ' ט'. בסיכומי המלחמה שנעשו במפקדת  חיל האוויר, כמו אלה של חיל הים, בולטת אי-ההבחנה בין אפקטים של התקיפות על צבא סוריה במלחמה  עצמה לאפקטים על כלכלתה אחריה, וגם בין מטרה עורפית למטרה אסטרטגית. ראו, למשל, שם, עמ' 13, שבו הוגדרו כתקיפות אסטרטגיות גם הריסת מפעל עץ בלטקייה ופגיעה בבתי מלאכה,  שלא היו בשימוש, במפעל לשיפוץ טנקים שבחרסתא. ראו גם אצל אורי בר-יוסף, מלחמה משלו, כנרת, זמורה, דביר, 2021, עמ' 196-193. התפקוד הבעייתי של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים יכול להסביר את הרצון להפליג בהישגי התקיפות מהאוויר, אך חיל הים, שהצטיין במלחמה, היה יכול לוותר על ההגזמות(ראו עוד בסיכום הפרק).

[31]      ראו לוח מסכם, מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 71.

[32]      במהלך המלחמה ירו 13 הסטי"לים כ-2500 פגזי 76 מ"מ, בהפגזות ובקרבות בים, מול סוריה ומצרים. שם, עמ' 65 (כבר בקד"ם מח"י ב-12 באוקטובר הציע אל"ם ישראל אביר להרכיב מטל"ר על דבור, שכן פגזי 76 מ"מ אינם גורמים לנזק רב. ראו קדמ"י מח"י, עמ' 117). בליל 22-21 באוקטובר שוגר גם טיל גבריאל יחיד על הבסיס הימי באבו-קיר.

[33]      קדמ"י מח"י,  17.10.73, עמ' 204.

[34]      שם, 19.10.73, עמ' 212, ועמ' 274.

[35]      הבסיס בפורט-סעיד הותקף בליל 17-16 באוקטובר על ידי כוח משייטת 13 שהטביע אוסא, נט"ק וסט"ר. מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ'  86-85.

[36]      בדומה, פגיעות חיל האוויר בשדות התעופה בסוריה לא עצרו את הרכבת האווירית מבריה"מ;עדות נוספת לקושי, בגלל שיקולים מדיניים, להגיע להישגים אסטרטגיים באמצעות תקיפות בעומק.

[37]      סעיף זה מתבסס על התחקירים המסכמים שעשתה מפקדת חיל הים ונעזר רבות בספריו של זאב אלמוג, מפקד זי"ס במלחמת יום הכיפורים. ראו זאב אלמוג, מפקד שייטת 13, הפלגות חיי, חלק ב', כנרת, זמורה-ביתן, 2014 בעיקר פרקים 31-25. (להלן: אלמוג, הפלגות חיי), ראו גם זאב אלמוג, עטלפים בים האדום, פעולות הקומנדו הימי במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 2007 (להלן: אלמוג, עטלפים בים האדום), פרק ד'.

[38]      אלמוג, עטלפים בים האדום, עמ' 162-160.

[39]      סד"כ שייטת 13 בפתיחת המלחמה הסתכם ב-166 לוחמים והם פוזרו בזירות רבות. רוב המבצעים שיצאו לפועל התרחשו במפרץ סואץ והשתתפו בהם פחות מעשרים לוחמים. ראו מפקדת חיל הים, פעולות שייטת 13 ביום הכיפורים, פברואר 1974, עמ' 4-2 (להלן: שייטת 13 ביוה"כ).

[40]      ראו אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 821-815, 832-828.

[41]      אלמוג, עטלפים בים האדום, עמ' 169-168.

[42]      מפקדת חיל הים, זירת ים-סוף אג"מ, מלחמת יום הכיפורים זירת ים-סוף, (אין תאריך), עמ' א-2 (להלן: יוה"כ זירת ים סוף).

[43]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 78-76.

[44]      בני מיכלסון, "לא הכל שחור, הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים", מערכות 450, אוגוסט 2013, עמ' 58-57.

[45]      ראו מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 99-89, וגם אלמוג, עטלפים בים האדום, עמ' 204-173.

[46]      אלמוג, עטלפים בים האדום, עמ' 205.

[47]      יעידו על כך הקושי של רביעיית מטוסי הקרב לסייע בקרב פורט סעיד, ראו לעיל, וגם בזי"ס, ראו אלמוג, עטלפים בים האדום, עמ'  163, הפלגות חיי, עמ' 829-828.

[48]      "החוויה המעצבת שלי כקצין [ושל כל השייטת] הייתה בקורס מפקדי צוותים .... בפיקודו של זאב אלמוג."  

דברי איילון התייחסו לשורשי ההצלחה של מבצע "אסקורט" במלחמת ההתשה, שהייתה תנאי לביצוע הפשיטה במפרץ סואץ, שכונתה מבצע "רביב", ראו עטלפים בים האדום, עמ' 151-150.

[49]      עליית תעריפי התובלה והביטוח הימי אינה בגדר מצור וגם לא השעיית האפשרות לייצא אשלג ופוספט מאילת,אף שיש המייחסים חשיבות אסטרטגית לתעריפיםץלמשל, דלית כספי-שכנר, "האיום: מצור ימי", מערכות 430, אפריל 2010, עמ' 14; אלי סוחוליצקי, "תרומת העוצמה הימית לביטחון ישראל", מערכות 424, אפריל 2009, עמ' 8.

[50]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 7-6.

[51]      שלמה גואטה, "הפתעת המיקוש הימי המצרי במלחמת יום הכיפורים" בתוך: שאול חורב (עורך ראשי), הערכה אסטרטגית ימית לישראל 2020/21, אוניברסיטת חיפה, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, 2022, עמ' 220-219.

[52]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 19.

[53]      על הקמת השותפות הישראלית-אירנית ראו יצחק גרינברג, פנחס ספיר, ביוגרפיה כלכלית פוליטית, 1975-1949, רסלינג, 2011, עמ' 335-328. ראו גם את הערך "חברת קו צינור אילת אשקלון (קצא"א)" בוויקיפדיה.

[54]      הובלת הנפט מאירן לאירופה תוך הקפת אפריקה ייקרה את עלות ההובלה מ-4.2 דולר לטון ל-5.5 דולר לטון. ראו מחקרם של רס"ן עידו לדרר, סא"ל אבי ארזוני ורס"ן מיכה כהן, "מבצע "כישרוני" והסגר הימי בים סוף, אוקטובר 1973", זרוע הים-פו"מ קצר, יולי 1995, תמונ"ה (להלן: לדרר ואחרים, "כישרוני").

[55]      ראו תאור מפי יוחאי ירקוני, רב החובל של המיכלית סגיטה: אצל סא"ל כוכבי אזרן, "מיכליות נפט סביב אפריקה", אתר משמר המורשת הימית, 31 בינואר 2015.

[56]      ראו: Ashraf M. Refaat, "The Egyptian Navy in the 1973 October War", Naval Forces, 1998 ,19/5 p.80.   על חוסר הרצינות של דבריו ניתן גם ללמוד מטענתו כי "בים התיכון מנעה פעולתם של הכוחות [הימיים של מצרים] את הובלת הרכש וישראל נאלצה לעבור לרכבת אווירית". זו לא הטענה היחידה שלו המצוצה מהאצבע.

[57]      דברי תלם בהרצאה בפני לוחמי שייטת 13 שסיכמה את הישגי החיל, צוטט אצל עדו שבח, "מצור ימי BLOCKADE בחינת השפעתו על ישראל", המכללה לביטחון לאומי, יולי 2000, עמ' 23 (להלן: שבח, מצור ימי).

[58]      הנתונים על צריכת הדלק ברבעון האחרון של 1973 מצביעים על כך. ראו זאב אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 903. במאגרי הדלק של ישראל הוחזק מלאי חרום, העונה לתצרוכת של שלושה חודשים. ראו גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 61. נתונים די מדויקים על גודל המלאי והתצרוכת השנתית הופיעו במאמר בשבועון המצרי אאח'ר טאעה, 28.11.1973. (המאמר תורגם על ידי חצב ב-4 בדצמבר 1973, תמונ"ה). המאמר מצטט את מפקד הצי המצרי שהאמין שאחרי שלושה חודשי מצור יאזל מלאי הנפט של ישראל.

[59]      פרוטוקול שיחת מפקד חיל הים עם מדריכי פו"ם, 10 יולי 74, תמונ"ה. ניתן לפרש את דברי תלם גם כביקורת על מנהלי  המשא ומתן עם המצרים: למרות כיתור הארמיה השלישית הם לא השיגו את הסכמת מצרים למעבר חופשי ולכן נאלצה ישראל לשלם תמורת הסרת הסגר הימי.

[60]      ראו שאול חורב, המרחב הימי, עמ' 196. דברים דומים כתבו אלי רהב, "ספינות גבריאל", מערכות 296, דצמבר 1984, עמ' 39; אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 905. הטענה השתרשה גם בלקסיקון למלחמת יום הכיפורים, ראו איתן הבר, זאב שיף, דני אשר, המלחמה, ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 203

[61]      גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 1066-1063. הדברים הדהדו בכתיבה של קצינים פחות בכירים.

[62]      תאורי המשא והמתן המדיני אחרי ה-19 באוקטובר ראו דיין, אבני דרך, עמ' 676-665; אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות, 1992, עמ' 275-241. מקור מקיף מפורט הוא ישי קורדובה, מדיניות ארה"ב "במלחמת יום הכיפורים", מערכות, 1987, פרקים 16-10.

[63]      גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 1128, 1146, 1169, 1184, 1122, 1248, 1235-1232, 1261.

[64]      אלון ודיין אמרו זאת במפורש בדיוני הקבינט של מאיר. ראו פרוטוקולים של התייעצות השרים, 30.10.73 ו-3.11.73, דיוני הקבינט לאחר המלחמה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים. ראו גם סיכום 17 השיחות של הקצינים הישראלים עם הקצינים המצרים בקילומטר ה-101 בימים 28 באוקטובר עד 29 בנובמבר אצל, שמעון גולן, הפרדת כוחות בצל התשה, צה"ל-אמ"ץ-תוה"ד-המחלקה להיסטוריה, 2019, עמ' 74-72. גולן לא מזכיר את הסרת הסגר כאחד מארבעת הנושאים שנדונו בשיחות.

[65]      שם, עמ' 43. ידיעות אחרונות, 1992.

[66]      בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 314-313.

[67]      מפקדת חיל הים, מדור היסטוריה, פעילות ביטחון שוטף חיל הים לתקופה 25 באוקטובר 1973 - 31 בינואר 1974, עמ' 18. ראו גם לדרר ואחרים, "כשרוני". מוזר שמחברי העבודה הסתייעו בדברי מפקד המשחתת שביצעה את הסגר כמקור לתאור השפעותיו המדיניות.

[68]      סעד אלדין אל שאזלי, חציית התעלה, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1987, עמ' 196. המקור באנגלית התפרסם ב-1980. הוא ידוע כבעל ענין פגוע ולכן יש להזהר בהסקת מסקנות מדבריו. אלה סותרים את הגירסה של ריפעאת ותלם אך מתיישבים היטב עם השיקולים המובאים כאן.

[69]      שם, עמ' 204.

[70]      שם, עמ' 207.

[71]      אריה רונה וכוכבי אזרן, "חיל הים במלחמת יום הכיפורים", בתוך: יורם דינשטיין ואברהם זהר (עורכים), 40 שנה אחרי, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2013, עמ' 377-373. המחברים מפרטים את השיקולים המקצועיים בעד ונגד ביצוע "כישרוני" מבלי להתייחס לדיונים של שרשרת הפיקוד שיוזכרו להלן.

[72]      גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 1192-1191; אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 904.

[73]      בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 262.

[74]      שם, עמ' 312.

[75]      שלמה אראל, לפניך הים, 286-281 משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1998.

[76]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 109.

[77]      שם, עמ' 7-6. סביר להניח שלא כל הכלים היו כשירים למבצעים בפרוץ המלחמה (כך שתי סירות קומאר).

[78]      קד"ם מח"י, 8.10.73, עמ' 38-37.

[79]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 109.

[80]      מיקוש מבואות הנמלים היה יוצר בעיה גדולה, שכן לחיל הים לא היו אמצעים וידע לשליית ופרוק מוקשים. לא ידוע האם למצרים היו תוכניות למקש את נמלי ישראל.

[81]      קדמ"י מח"י, 7.10.73, עמ' 28-27. ההצעות לפגוע בשיט לסוריה הוזכרו לעיל וגם הן לא אושרו.

[82]      קדמ"י מח"י, 12.10.73, עמ' 78. 

[83]      על הסרוב של שרשרת הפיקוד לאשר תקיפת אוניות סוחר, גם אם הן מובילות דלק מטוסים, או אמל"ח אחר ראו גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 637-635.

[84]      קדמ"י מח"י, עמ' 37.

[85]      שם, עמ' 45. שימו לב שהדאגה של תלם התבססה על הערכה של כוונה מצרית. לא מצאתי מקורות שקבעו שההערכה התבססה על מודיעין מוצק.

[86]      שם, עמ' 33.

[87]      ניתן לפרש את דברי תלם כהערכה שמפקדת הצי המצרי לא תורה למשחתות לתקוף אוניות סוחר השטות לישראל. עם זאת, תלם הודאג מהאפשרות שמפקד משחתת "משוגע" יתפוס יוזמה ויפתח באש, כפי שעשה מפקד המשחתת איברהים-אל-אוול במלחמת סיני (הפעם אש על אוניית רכש ולא על חיפה).

[88]      קדמ"י מח"י, 16.10.73, עמ' 180-178.

[89]      ליווי ספינות סוחר שהובילו נשק היה משימה שגרתית מאז שנות החמישים. אף שלא ידוע על איומים על אוניות אלה. הפלגות הליווי אז היו חשובות להכשרת צוותי הפריגטות ואחר כך המשחתות.

[90]      שם, עמ' 213.

[91]      שם עמ' 214. יריב ונאמן קיבלו את המלצת תלם להתחיל את המבצע בלוב רק אחרי מבצע "כשרוני" בפתח ים סוף. ב-19 באוקטובר, ביום קיום הקד"ם המדובר, יצאה ספינה לביצוע "כישרוני".

[92]      שם, עמ' 218.

[93]      שם, שם.

[94]      שם, עמ' 224-221. בסופו של דבר לא אושר גם מבצע זה ובמפקדת חיל הים ייחסו את התנגדות טל ל"חשיבה עקמומית", בעקבות הערות תלם נגד גשר הגלילים.

[95]      קד"מ מח"י, 21.10.73, עמ' 264.

[96]      שם, עמ' 264.

[97]      דיין שינה את טעמו למחרת. תלם דיווח בקד"ם 23 באוקטובר שדיין אמר לו: "אינני רוצה לשחק עם האמריקאים ולא רוצה ללחוץ עליהם לתת ליווי. זה עלול לגרום לסגירת הברז האמריקאי". קדמ"י מח"י, 23.10.73, עמ' 307.

[98]      מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 109.

[99]      בנימין תלם, "חיל הים במלחמת יום הכיפורים, מערכות 361, נובמבר 1998, עמ' 61. הנארטיב של תלם מהדהד בפירסומים רבים של החיל. באתר עמותת חיל הים נכתב: האיום המצרי על קווי הספנות נשאר בעינו גם לאחר הפסקת האש וחיל הים נערך לאבטחת השייט" (עמותת חיל הים, "מלחמת יום הכיפורים"). דברים דומים כתב רס"ן אלי סוחוליצקי, "תרומת העצמה הימית לביטחון ישראל", מערכות 452, אפריל 2009, עמ' 9; חורב, המרחב הימי, עמ' 194-193; סא"ל דלית כספי-שכנר, "האיום מצור ימי", מערכות 430, אפריל 2010, עמ' 14. אברהם רבינוביץ כתב "שדווח על משחתית מצרית שפעלה מחוץ לבנגזי שבלוב ועצרה אוניות סוחר בחיפוש אחר מטענים המיועדים לישראל", ראו, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר, 2001, עמ' 242. רבינוביץ ביסס את ספרו על יותר ממאה ראיונות עם מפקדים לשעבר. המצדדים בנארטיב של תלם משנת 1998 לא שמו לב שבפרסומים הקודמים שלו כלל לא נאמר שהמשחתות איימו על ספינות הרכש. לא במאמרו "חיל הים ממלחמת תש"ח ועד מלחמת יום הכיפורים", ימים עלי ימים מערכות ים, עמ' 52 ולא בביוגרפיה שלו, ראו שורק, תלם בים, עמ' 224-217. לכך יש להוסיף כי גם בפרסום רשמי של חיל הים נכתבו דברים אחרים: "במשך הלחימה לא אותרה פעילות של כח המשימה המצרי בלוב למעט סיורי כלים באזורי הנמלים. יתכן שהערכות המשחתת בטריפולי היתה קשורה בכוונה לקיים סיורים על נתיבי השיט לישראל באזור מלטה סיציליה, בהנחה שח"י אינו פועל בטווחים אלה". ראו מפקדת חיל הים, מחלקת מודיעין, מפקדת חיל הים, מחלקת מודיעין, פעילות ציי ערב וציי המעצמות במלחמת יום הכיפורים, ינואר 1974, עמ' 18, תמונ"ה, בלוח האירועים אין כלל אזכור לפעולות של כוח המשימה בלוב, עמ' 66-60. פרסום רשמי נוסף אמנם מזכיר את הפריסה של הסטי"לים באזור מסינה אך אין בו מילה על הכוונות והעשייה של המשחתות המצריות. ראו מבצעי חיל הים במלחמת "יום הכיפורים", עמ' 109.

[100]     מפקדת חיל הים, מחלקת מודיעין ים, לקט מודיעין ימי, מיידי-צבאי, סיכום מצב נכון ל-24/17:30, תמונ"ה.

[101]     הישגי שייטת הסטי"לים במלחמה היו שיאה של מהפכת הסטי"לים שתוארה רבות בהיסטוריוגרפיה של החיל. ראו שני מחקרים חדשים על היבטים פחות מתוארים של המהפכה: אמנון שפי, 12 פרוייקטים לקליטת 12 הסטי"לים, אמנון שפי 2023. שאול ברונפלד, ימים ראשונים – עיונים בתולדות חיל הים, גשר לפרק ו' [השלמות למהפכת הסטי"לים],צה"ל- המחלקה להיסטוריה, 2023.

[102]     ראו אלי רהב, "ספינות הסער", ויקיפדיה

[103]     ראו רס"ן אלי [ברק], "שיפור אמצעי הלחימה בחיל הים במלחמת יום הכיפורים", בתוך: מיכלסון ומלצר, קתדרת מפקדים וחוקרים, עמ' 509.

[104]     דוד סער סלמה, סא"ל ב' ורס"ן א', "עליונות ימים - מרכיב הכרחי בלוחמה רב ממדית", בין הקטבים 30-28, אוקטובר 2000, עמ' 128. בעת פרסום המאמר כיהן סער סלמה כראש מטה זרוע הים וסגן מפקד החיל.

[105]     ידידיה יערי, "זרוע הים 2000 - אתגר ומענה", מערכות 368, דצמבר 1999, עמ' 31.

[106]     ראו שאול ברונפלד, ימים ראשונים - עיונים בתולדות חיל הים,צה"ל-המחלקה להיסטוריה, 2023. פרקי הספר מתארים את המאבק של ראשי החיל לדורותיהם נגד המטכ"ל בסוגיות הנוגעות למקום החיל בתפיסת הביטחון, למשימות שיועדו לו ולתקציבי הסד"כ הימי.

סגירת החשבון מצאה ביטוי גם בהאדרת הישגי מבצע "אור ירוק", אילו בוצע, והדגשת העדר הסיוע האווירי בזי"ס וקשיי מטוסי הקרב לסייע לסטי"לים בקרב סואץ (התלונות של "הירוקים" על חיל האוויר היו חמורות בהרבה).