שנתיים אחרי שליאב נפל, עמית סיימה את המסע ל'אדומה' שלו. צפו

רגע לפני שהיא יוצאת לדרך, למסע הכומתה של קורס מדריכי הצניחה, אני תופסת את עמית לשיחה. במבט ראשון, היא נראית כמו כל חבריה וחברותיה - מתרגשת, מחכה להתחיל, ואז להיות סוף סוף עם ה'אדומה' על הכתף. אבל הכומתה שהיא עתידה לקבל כבר משופצרת היטב, ונושאת פז"ם שקשה לתאר במילים.

"זו הכומתה של אחי, רס"ל ליאב אלוש ז"ל, שהוא החבר הכי טוב שלי ותמיד איתי, גם אם לא פיזית", פותחת עמית. ה'אדומה' חיכתה לה שנתיים בארגז הכחול של הציוד האישי שלו, ותישלף במיוחד בסיום המסע, כשהוריהם יצעדו קדימה - כדי להניח אותה על ראשה.

מספיק לראות את האור בעיניים שלה כשהיא מדברת על ליאב על מנת להבין עד כמה היו קרובים. "יש בינינו פער של כמעט 5 שנים, אבל זה מעולם לא הפריע", היא נזכרת בחיוך, "כשהיינו קטנים, החדרים שלנו היו צמודים, מחולקים רק בקיר גבס. אז כדי לדבר אחד עם השנייה, יצרנו לעצמנו שפה מיוחדת - דפיקה אחת זה 'מה קורה?', שתיים זה 'בסדר', ושלוש זה 'מה עושה?"

עם השנים, הדפיקות על הקיר התחלפו בהודעות, שיחות קבועות ויציאות משותפות - גם כשהתגייס לשירות אינטנסיבי מאוד בצוות 100 המובחר של יחידת דובדבן. "הוא חי בעולם הכי עמוס שאפשר", היא אומרת, "ועדיין, היה לו חוק ברזל כשחזר הביתה: שישי בערב זה זמן משפחה, ובוקר שבת זה זמן אחים - רק שלנו". 

עמית וליאב בילדותם

ליאב הפך את הסיפורים, הצוות והאווירה מהשירות לחלק מהבית, כזה שהשפיע גם על אחותו הקטנה, שחלמה בהתחלה להתגייס לעוקץ. "זה עולם שתמיד עניין אותי, וליאב ידע את זה", היא מתארת בעצב, "כבר סיכמנו שנתאמן יחד, שהוא יעזור לי להתכונן לגיבושים".

אבל את ההבטחה לא הספיק לממש. ב-7 באוקטובר, ליאב הוקפץ מהדרום, כמו אביו. המשפחה נכנסה למצב המתנה: "הייתי שולחת לו הודעות, רואה רק וי אחד ונלחצת. השמעתי הקלטה ישנה שלו אומר לי: 'עמית, הכול טוב, לא יקרה לי שום דבר'. אמרתי לעצמי שזה ליאב, והוא הכי חזק שיש".

אותה ודאות נשברה ב-17 בדצמבר 2023. "באותו היום, בערך בשבע בערב, אמא שלי הייתה באמצע משמרת כקצינת נפגעים במילואים, ואני הייתי למעלה בשיחת טלפון עם חברה", היא משחזרת, "ירדתי לעזור לה עם משהו במחשב, ולא יודעת למה, פתאום עלתה לי השאלה: 'אם אני רוצה להתגייס לקרבי, אתם לא צריכים לחתום לי על זה, נכון?' אמא ענתה לי שאין סיבה שיחתמו, ובזה סיימנו".

כמה רגעים אחר כך נשמעו דפיקות בדלת הראשית. בבית שלהם, כמעט אף אחד לא נכנס משם, כולם יודעים להגיע מהכניסה האחורית. "ניגשתי, הסתכלתי בעינית, וראיתי חיילים. ישר עברה בראש שלי המחשבה 'לא, לא, לא'. כל ילד במדינת ישראל יודע מה זה אומר. הסתכלתי על אמא ואמרתי לה שליאב מת".

הדקות שאחר כך הפכו לתערובת בלתי אפשרית של הכחשה ותפקוד. "אמא נפלה לרצפה, התחילה לבכות וניסתה להוציא אותם מהבית. אני הייתי בהלם. שאלתי אותם 'טוב, אתם רוצים משהו?' והלכתי למקרר כדי להציע להם לשתות. המוח שלי סירב להבין".

ליאב ז"ל נפל במהלך התקפה של יחידת דובדבן בלב העיר חאן יונס. בקרב נפלו לצידו גם רס"ר (במיל') איתן נאה ז"ל, לוחם ביחידה, ורס"ר (במיל') טל פיליבה ז"ל, לוחם ביהל"ם. אבל בזמן הבשורה, הפירוט המבצעי לא באמת משנה. בבת אחת, עולמה, שעד אז כלל לימודים, מיונים וחלומות לשירות, נקרע לשני כיוונים מנוגדים: "מצד אחד, הפכתי לילדה קטנה שמנסה להכחיש את כל הבעיות. ומצד שני התבגרתי ב-30 שנה".

"באותו לילה, עוד לפני ההלוויה, אפשרו למשפחה להיפרד מליאב, ואני רציתי להיות איתו לבד", היא מספרת. "נכנסתי כמו בכל הפעמים בהן הערתי אותו מוקדם כי הייתי צריכה ללכת לבית הספר ורציתי להגיד לו שלום. הוא שכב עם פה פתוח מצחיק, כאילו ישן, והייתי בטוחה שעוד רגע הוא מתעורר. אמרתי לו 'ליאב, קום'. והוא לא קם".

"בסוף, נשארנו שני הורים שחרב עליהם עולמם, ואחות אחת שמנסה להבין איך היא אמורה להמשיך", היא מנסה למצוא מילים לתחושות, "בהתחלה כעסתי נורא - על אלוהים, על הצבא, על ההורים שלי, שחינכו אותנו להיכנס בראש תמיד. איך הם נתנו לו להסתער לתוך לעזה, להיות בצוות 100, בחוד החנית? איך אני, עמית, אמורה להחזיק את המשפחה עכשיו בכוחות עצמי?"

הפרידה ההיא, בלתי נתפסת ככל שהייתה, הפכה עבורה גם לעוגן משמעותי. "אמרתי לליאב: 'הכול טוב, אני אדאג להורים. אתה תנוח. עשית מספיק, הרבה יותר ממספיק. אני אסתדר, אני אוהבת אותך'. זה הציל אותי לראות אותו. לראות שהפנים היפות שלו נשמרו. הייתה בזה הרבה נחמה".

אחרי השבעה ואזכרת השלושים, עמית הייתה צריכה להחליט לאן תמשיך. היא הבינה את הוריה שלא מיהרו לעודד אותה לבחור בלוחמה, אבל לא הייתה מוכנה לוותר על הפרק שהיה כה משמעותי עבור אחיה. וכך, הגיעה לתפקיד הכי קרבי שיכלה - מדריכת צניחה.

בשביל כל משפחת אלוש, הפעם הראשונה של עמית על מדים הייתה כמעט בלתי אפשרית. "לא יכולתי להסתכל במראה", היא מודה, "מהיום בו ליאב נפל, זכרתי שמדים זה דבר קשה, סימן לאסון - ואז הם הפכו דווקא לדבר טוב, לכבוד". 

בצירוף מקרים מטלטל, חודש הגיוס שלה היה גם חודש יום ההולדת והאזכרה של ליאב ז"ל, שנפל עשרה ימים לפני שמלאו לו 22. אבל במשפחת אלוש, המועדים האלו הם לא טקסים עצובים. במקום להצטער על החיים שנגמרו, הם בוחרים לשמוח על מה שבנם ואחיהם הספיק לחוות.

הטירונות של עמית בבא"ח צנחנים הדגישה את הדברים האלו היטב. היא מצאה את עצמה הולכת באותם השבילים, אוכלת באותו חדר האוכל שליאב אכל בו 5 שנים לפניה. ובשבוע שעבר, סיימה פרק חשוב בקורס, והגיעה לנקודת הציון שייחלו אליה עוד הרבה לפני - כשישבו על רצפת החדר של ליאב, סביב הארגז הכחול בניסיון למצוא פריטים אחרונים שיחברו אותם אליו.

"מהרגע שפתחנו את הארגזים הכחולים, וראינו את המדים שנשארו, היה לנו ברור שהכומתה האדומה הולכת להיות שלי", עמית מספרת, "אני לא נגעתי בה, אבל חיכיתי ושמרתי אותה לרגע הזה".

עכשיו, הרחוק הפך לקרוב, ותכף יתחיל מסע הכומתה המוקדש לזכרו של אחיה. לצד ההורים המתרגשים, עומדים גם מי שהפכו מכורח הנסיבות כבר מזמן למשפחה שנייה. "הגיעו לכאן החברים מהבית ומהצבא", אומרת האם מלי, "מאז שליאב נפל, האנשים האלו מלווים אותנו בכל אירוע, עצוב ושמח, גדול וקטן".

"אני יודעת שאם הוא היה כאן, בין כולנו, הוא היה קופץ מהתרגשות", היא מוסיפה, ומבקשת שיזכרו את ליאב ז"ל על פי האדם שהיה, ולא בגלל נפילתו. "כולם אומרים שהוא גיבור, ואני מסכימה, גיבור בזכות הבחירות שלו והאח שהיה. אבל הייתי מעדיפה בכל עולם בן חי שאפשר לחבק ולנשק".

"הוא אומנם לא כאן כדי להעניק לי אותה, אבל הרגשתי אותו בכל קילומטר בדרך", עמית חורצת בגאווה. "מאז שנפל, אני הולכת תמיד עם המשפט ששרבט באחד מפנקסיו: 'לוחם עומד זקוף - גם כשהוא לא יכול לעמוד יותר'. ובאמת, כשאני מרגישה שהכול גדול עליי ושאני עומדת לקרוס, ליאב מרים אותי. ואני יודעת שזה תקף גם לזמן שנשאר לי בקורס, עד הסוף".