״שכחתי שאלול״, שמעתי מפקד בכיר אומר השבוע.
אני יודע שהוא לא שכח.
אבל אני גם יודע שהוא דיבר אמת.
יש הבדל בין לדעת מה התאריך לבין לדעת מה הזמן. אפשר לראות את החודש ביומן, ובכל זאת לא להרגיש שהוא הגיע.
אדם שקוע במעשה. לא לילה ולא יום.
חי בעת ובעונה אחת את האדום ואת הכחול, את מה שהיה ואת מה שעוד צריך לקרות. כל כולו בשליחותו.
זה תיאור הולם של רוב מכריע של מפקדי צה״ל בשנה האחרונה. אנשים שחיים כבר זמן רב בתוך רצף כמעט בלתי פוסק של משימות, הערכות מצב, קרבות, תכנונים ומעברים. לעיתים נדמה שהם אינם זוכרים עד הסוף מה עכשיו, מתי עכשיו ואיפה עכשיו. וכך אתה מוצא עצמך "מתנגש בחג", או "מתרסק עליו".
יש אמת אנושית בביטוי הזה. כל עוד נעים ממשימה למשימה, העשייה מחזיקה. ואז מגיע החג, ולעיתים הקצב משתנה בבת אחת. הגוף מגיע הביתה והראש נשאר ביחידה; ולפעמים גם מי שנשאר ביחידה מרגיש פתאום את הבית. העייפות, הגעגוע, כל מה שלא הספקנו לעבד ומי שחסר- מבקשים פתאום מקום.
אי אפשר לפקוד על מעבר כזה להתרחש. אבל אפשר לתת לו זמן וצורה. ואולי זה בדיוק תפקידו של לוח השנה,לעשות סדר בזמן.
לומר: השבוע הזה הסתיים. החודש הזה הגיע. השנה הזאת עומדת להיחתם.
משהו היה לפנינו, משהו נמצא כאן עכשיו, ומשהו עוד מבקש להתחיל. גם הזמן זקוק לציוני דרך. בלעדיהם הימים עלולים להתחבר למשמרת אחת ארוכה. העשייה נמשכת, המשימות מתחלפות, אבל קשה להבחין מה כבר עבר, מה השתנה בנו ולאן אנחנו הולכים.
״חגיו של עם ישראל מועדים הם״, כתב פעם פרופ׳ אליעזר שבייד, ״מועדים במשמע זה: זמני היועדות, זמני מפגש עם זכרונות היסטוריים ועם צפיות לעתיד... בכל חג העם נועד עם עברו ועתידו. הוא זוכר מה שהיה וצופה פני עתיד נכסף ומותח באופן זה את זמן ההווה שלו כתחנה בדרך הנמשכת.״
וזו, במידה רבה, גם משימה פיקודית. להניח סימני פיסוק בתוך המשפט הארוך של המעשה. לאפשר לאנשים לרגע לנשום, להביט לאחור ולבחור את המילה הבאה.
לתת שם לזמן.
בברכת המועדים אנו אומרים: ״מקדש ישראל והזמנים״. חז״ל הסבירו: ״ישראל דקדשינהו לזמנים״- ישראל הם שמקדשים את הזמנים.
הלוח מביא את התאריך.
בני האדם עושים ממנו מועד.
וביחידה, במובן הפיקודי, המפקד הוא שנותן לזמן את צורתו. הוא אינו יכול לקבוע מה ירגיש כל אדם, אבל הוא קובע במידה רבה את התדר של המסגרת: את המילים שייאמרו, את המקום שיינתן לזיכרון, לגאווה, לכאב ולתקווה, ואת האפשרות לעצור לרגע ולשאול לאן ממשיכים.
וזה נכון לא רק לזמן.
מפקד הוא בראש ובראשונה מעצב מציאות.
הוא לוקח קבוצה של אנשים- ובונה ממנה יחידה. הוא לוקח תנועה ואש- ומייצר מהן הכרעה.
הוא מביט בשטח, בפריסה, בחיצים הכחולים ובאתגר מבצעי שכולם מכירים כבר שנים- ורואה בהם תחבולה שאיש עוד לא ראה.
אבל מפקד אינו מעצב רק את מה שמתרחש על המפה. הוא מעצב גם את האופן שבו אנשיו מבינים את מקומם בתוכה.
מקום יכול להישאר נקודת ציון בת שתים־עשרה ספרות. זמן יכול להישאר שעות, דקות ושניות. רצף של אירועים טקטיים ואופרטיביים יכול להישאר שורות ביומן המבצעים. המפקד מחבר אותם: את המקום אל הסיפור, את הזמן אל הזיכרון ואת המעשה אל משמעותו. ופתאום מה שאירע לפני ארבעים שנה נוגע למי שעומד כאן עכשיו.
במובן הזה, מפקד מקדש זמנים, מקומות וסיפורים. לא מפני שהוא ממציא את משמעותם, אלא מפני שהוא מגלה אותם מחדש ונותן להם מילים והקשר לכאן ועכשיו.
כי משמעות אינה תוספת למשימה. היא חלק ממה שמאפשר לאנשים להמשיך ולשאת אותה.
יצירת החג אינה מחייבת אירוע גדול. לפעמים די במעט, על מנת להסיר אבק שהצטבר מעל מילה מוכרת, מעל סיפור שכבר סופר, מעל ערך שנאמר פעמים רבות- ולגלות שהצבע לא נעלם. הוא רק התכסה.
יש עוד שבוע בדיוק עד ראש השנה. אני מבקש להציע שלא נחכה לרגע האחרון כדי ״להתרסק על החג״. זה יכול להיות תשליך על גדת הליטאני; שיחה של שעת נעילה עם הצוות על מה אנחנו מבקשים להשאיר בשנה החולפת ומה לשאת ממנה הלאה; הרמת כוסית שיש בה מקום גם לגאווה וגם למי שחסר;
בין אם תהיו עם היחידה ובין אם עם המשפחה, לא להסתפק בכך שהחג יגיע אלינו. לנסות גם אנחנו להגיע אליו. לא לסכם הכול. רק להתמקם. לשאול מי אנחנו עכשיו, מה הותירה בנו השנה הזאת, מה למדנו, מה דורש תיקון- ובמה אנחנו מבקשים להיות אחרים.
ראש השנה אינו עוצר את המעשה. הוא מזמין אותנו לשוב אליו ערים יותר.
החג אינו מוציא אותנו מן הזמן.
הוא מחזיר אותנו אליו.
באחת הגרסאות המאוחרות של ״התחדשות״ כתבה נעמי שמר: ״לא נשלמה מלאכתך״, ואז: ״גם אתה, גם אתה, תתחדש״.
בין שתי השורות האלה מונחת בעיניי ברכה שלמה. המלאכה נמשכת- אבל גם האדם יכול להתחדש בתוכה.
לא נשלמה מלאכתנו.
וגם אנחנו, גם אנחנו, נתחדש.
כמעט שנה טובה,
סמואל
״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״
אגב פרשת ״כִּי תֵצֵא״
כבר כמה ימים אני מסתובב עם שם של פרשה שאינה קיימת.
״כִּי תָשׁוּב”.
וזה מוזר, מפני שהשקענו לא מעט מחשבה בשאלה איך יוצאים למלחמה, ובשבוע שעבר קראנו את "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ". והשבוע אפילו נקרא את פרשת “כִּי תֵצֵא”, והיא מתחילה במילים: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”.
ואיכשהו, את “כי תשוב” אף פעם לא כתבנו.
למרות שהתנ”ך מלא באנשים שחוזרים ממלחמות. ובאחד הפרקים הקשים והמטלטלים ביותר בו, לאחר מלחמת מִדְיָן, היוצאים לקרב אינם נכנסים מיד בחזרה אל המחנה. “וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים”, נאמר להם. יש שם טומאה, והיטהרות, ובגדים וכלים שצריך לנקות.
ואני לא יודע אם נכון לקרוא אל תוך הפסוקים האלה את מה שאנחנו יודעים היום על הנפש אבל בטוח שיש בהם איזו הבנה אנושית עתיקה: אי אפשר לעבור ברגע אחד משדה הקרב אל המחנה. מהמוות אל החיים. מהמלחמה אל הבית.
צריך מרחב מעבר.
גם דוד חוזר מהמלחמה בעמלק ופוגש בנחל הבשור מאתיים מאנשיו שלא הצליחו להמשיך איתו לקרב. חלק מהלוחמים דורשים שלא לתת להם מהשלל. הרי הם לא נלחמו. ודוד קובע: “כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים- יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ”.
זה רגע מעניין. הקרב הראשון שלאחר הקרב אינו מול האויב, אלא בתוכנו. על הכרה. על שותפות. על מי נחשב ומי לא. על היכולת להפוך ניצחון צבאי לחוק ולמשפט ששומרים על היחד.
אלה אולי יכולים היו להיות כמה פסוקים מתוך “כי תשוב”, אבל פרשה שלמה- אין.
היוונים, לעומת זאת, כמעט כתבו אחת כזו. מלחמת טרויה נמשכה עשר שנים. הדרך של אודיסיאוס הביתה נמשכה עשר שנים נוספות. הוא יוצא מטרויה כמצביא עטור תהילה, ומגיע לאיתקה לבדו, ללא אנשיו וללא ספינותיו, מחופש לקבצן.
כנראה שגם גיבור שהצליח להכריע את טרויה לא יכול פשוט לפתוח את הדלת ולהודיע: חזרתי.
הגוף יכול להגיע לאיתקה הרבה לפני הנפש.
במלחמה ארוכה כמו זאת שבמובנים רבים אנחנו עדיין בתוכה, העניין מסתבך עוד יותר. אנשים חוזרים מן החזית לארוחת שבת, מהמדים למקום העבודה, מהלוויה לישיבת צוות, מכמה שבועות של לחימה לסיפור לפני השינה- ולעיתים, כעבור ימים ספורים, שוב בחזרה ליחידה. ממלחמה על הבית אל הבית, ושוב אל המלחמה וחוזר חלילה.
נכנסים וחוזרים. יוצאים ושבים.
וגם הבית שאליו שבים אינו אותו הבית. המשפחה חוותה מלחמה משלה. הילדים השתנו. בן או בת הזוג למדו להחזיק לבדם דברים שפעם הוחזקו יחד. האדם שב הביתה, אבל הבית לא עמד במקומו וחיכה. גם הוא עבר דרך.
זו הסיבה שבמלחמה ארוכה, השיבה אינה אירוע חד פעמי, היא תהליך.
וכמו כל תהליך רציני, צריך ללמוד אותה, לתרגל אותה, לתכנן אותה. אי אפשר להכין יחידה במשך חודשים לכניסה לקרב, ואז להניח שהיציאה ממנו תתרחש מעצמה. אי אפשר לדרוש מאנשים לעבור בתוך שעות מדריכות מבצעית מוחלטת לשגרת חיים רגילה, וממילא גם לא ברור מה בדיוק רגיל בה.
חוסן, בהקשר הזה, הוא היכולת לשאת את מה שקרה לנו מבלי להפוך אותו לדבר היחיד שקרה לנו. היכולת להכיר בכאב מבלי לבנות סביבו את הזהות כולה. להמשיך להילחם כשצריך- ולא לתת למלחמה לְאַכֵּל אותך. לשוב הביתה- ולא לדרוש מהבית להתנהל כמוצב. לחזור אל השגרה- ולא לבוז לה מפני שאינה דרמטית, דחופה או הרואית מספיק.
זו מלחמה ארוכה, ולכן גם השיבה ממנה היא שיבה ארוכה. היא אינה ממתינה ליום שאחרי; היא מתרחשת בגלים בתוך המלחמה עצמה: מגזרה לגזרה, מסוג אחד של לחימה לאחר ושוב בחזרה. לכן אנחנו צריכים לתת תשומת לב מיוחדת דווקא לנקודות המעבר: להתכונן לקראתן, לעבד בהן את שהיה ולהתכוונן מחדש אל הנדרש. לא מפני שהמלחמה נגמרה, אלא מפני שמעבר נכון בין המצבים הוא חלק מן הכשירות ומן החוסן הערכי שמאפשרים להמשיך בה לאורך זמן.
והעניין הזה נוגע גם לערכים עצמם.
בימיה הראשונים של מלחמה מדברים על ערכים בקול גדול. בנאומים, באיגרות, בשיחות לפני כניסה. במלחמה ארוכה הם נבחנים דווקא במעשים קטנים: בשפה שבה מדברים; באופן שבו נוהגים במי שאינו אויב; בכנות התחקיר; ביחס למי שנשחק; ביכולת להודות בטעות; בהבחנה שבין נחישות לאטימות, בין דריכות לחשדנות, בין כעס לשנאה.
ערכים במלחמה ארוכה אינם עוד משקל שנושאים על הגב. הם הדבר שמאפשר ליחידה לשוב מהמלחמה כשהיא עדיין היא עצמה. כיחידה וכפרטים גם יחד.
ובשביל זה צריך זמן. צריך שיחה. צריך טקסים קטנים וגדולים. צריך לספר את מה שהיה, אבל גם לאפשר שתיקה. צריך לראות את מי שנלחם, ואת מי שישב על הכלים, ואת מי שהחזיק את הבית. צריך לדעת לבקש עזרה. צריך להשיב לאנשים בהדרגה את היכולת לישון, ללמוד, לאהוב, להתווכח, לצחוק, לתכנן רחוק.
השגרה אינה הדבר האפור שממתין לנו אחרי שהדברים החשובים יסתיימו. היא הדבר החשוב שעליו נלחמנו: בית, ומשפחה, וחינוך, ותרבות, ועבודה, ומחלוקת שאינה הופכת לאיבה. היכולת לקום בבוקר ליום רגיל במדינה הזאת.
פרשת ״כִּי תָשׁוּב” עדיין לא נכתבה.
אולי מפני שאי אפשר לכתוב אותה פעם אחת ולכל הדורות. כל מלחמה דורשת מן השבים ממנה לכתוב אותה מחדש.
לא די להשיב את אנשינו מהקרב.
צריך לעזור להם לשוב אל עצמם.
ואת הפרשה הזו, נצטרך לכתוב יחד.
שבת שלום,
סמואל
״אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו״
להורדה לחצו כאן
היום חל יום ירושלים.
אנחנו מציינים את יום ירושלים מביוון שבב"ח באייר לפני 59 שנים אוחדה העיר. אך בציון היום הזה אנו זוכרים לא רק את ירושלים של מלחמת ששת הימים אלא שכבות על גבי שבבות של זמן, והיסטוריה, וקריאת דורות של אלפי שנים.
"אם יש לארץ נשמה- הרי ירושלים נשמתה של ארץ־ישראל", אמר דוד בן גוריון בנאום שנשא בעיצומם של ימי המערכה על העיר, באפריל 1948. "המערכה על ירושלים היא מבדעת, ולא מבחינה צבאית בלבד (...) ירושלים דורשת וזבאית שנעמוד אתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום בבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
השבועה ההיא, היא זו שכולנו מכירים. שבועה שכל מי שבא בברית נישואין או נכח בטקס זוכר אותה: היא נפתחת ב"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּבִינוּ, בְּזָבְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". וארבעה פסוקים מאוחר יותר, נאמר: "אָם אֶשְׁבָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁבַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחַבִּי אִם לֹא אֶזְבְּרַבִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". זהו חלק מתפקידנו כמפקדים: להקיש מדי פעם על תיבת תהודה, להעניק עומק לרגע, למעשה.
פריצת הדרך לירושלים בתש"ח לא החלה במלחמת העצמאות, מזכיר בן גוריון; היא חלק ממסע ארוך של מפלסי דרך.
ביום ירושלים אנחנו זוכרים גם את חורבנה ב-70 לספירה, ואף את 2000 השנים בהן אמרנו, שנה אחר שנה: לשנה הבא בירושלים הבנויה.
וישנם גם הביסופים, שהם בני יותר מאלפיים שנות. חלקם עוד מימי הבית הראשון. ובמובן הזה טוב עשה המחוקקן בשקבע שיום זה יוקדש גם לזכרם של אלפי הנופלים במסע, בדרך מאתיופיה. בחרב, ברעב, בצמא, במוות שלעתים לא נודע, עד שנודע. מות געגועים. לא רקן כדי להנציח את האובדן הנורא ואת המחיר הכבד, אלא גם כדי להקים לנו יד, זיכרון לעוצמת הכמיהה לתקומה לאומית.
ואנו זוכרים גם את "ציון" שהיא שורש הציונות, ואת עירם של העולים לרגל, ואת ירושלים של ההשבעה, ואת זו של המגילות הגנוזות בהיכל הספר. אנחנו זוכרים שבכל פעם שאנחנו שרים את ההמנון, אנחנו חותמים אותו ב"ארץ, ציון, וירושלים".
יום ירושלים הוא יום טוב לזכור בו את ירושלים, זו של ההווה וזו של העבר, אבל גם את זו של העתיד. את ירושלים שמעבר לירושלים, את השורשים של ייעודנו בצבא ובאומה.
היום הזה, החותם את מועדי הזיכרון של ניסן ואייר, הוא הזדמנות לברר משמעות, עומק עבור כל אחד ואחת מאיתנו. עבור כלל המשרתים בסדיר ובמילואים, בכל חזיתות הלחימה.
בסיום פורום מטכ"ל, שהתכנס השבוע לקראת יום ירושלים, אמר הרמטכ"ל דברים שגם לאורם ראוי להתבונן על היום הזה: "אנחנו נעים כל הזמן בין קצוות שמשלימים ומתחברים אחד לשני. בין עולמות של מטה ושל מעלה, של מעשה ושל רוח. אנחנו מבינים שהמערכה הרב זירתית בה אנו נמצאים אינה רק מערבה גיאוגרפית, היא מערכה על הנפש של העם שלנו, על הערבים, על המוסר, על רוח צה"ל, זו מערבה על הרוח של מגיני הארץ ועל הקיום שלנו. אי אפשר להפריד בין המערכות הללו, אי אפשר להפסיד במערכה אחת ולנצח במערכה השנייה. צדקת הדרך, המורשת, הגבורה, הערבים של צה"ל- הם אלו שמאפשרים את החתירה לניצחון".
אז היום חל יום ירושלים. זהו יום טוב להיזכר שכדאי שניקח את חיילינו לעיר הבירה, ולא רק ביום או בשבוע הזה, אלא בכל ימות השנה. כדאי וראוי שנצליח לפתוח את ליבותיהם ואת נפשם אל העיר, על כל פניה וגווניה.
113,000 חיילים וחיילות ביקרו בירושלים בשנה החולפת. 35% יותר מאשר בשנים קודמות. בהכשרות שונות למפקדים ומפקדות, שמתקיימות בעיר,לקחו חלק אלפי קצינים ונגדים - מכל רחבי צה"ל.
השבועה ההיא, על נהרות בבל, מחייבת אותנו גם היום- גם בשכבר זכינו לשוב הביתה,
הנה אנחנו כאן- במערכה של מעשה, אך גם של רוח.
להורדה לחצו כאן
״לפני כמאה שנה, מצא את עצמו המשורר שאול טשרניחובסקי בברלין כשהוא אחוז בספקות באשר לעתידה של ארץ ישראל ועתידו של העם היהודי. שם הוא כתב את שירו, "אומרים ישנה ארץ". שיר על תהייה, תעייה, ושאלות ללא מענה: "איה אותה ארץ [...] אולי כבר איננה?", שוב ושוב. גרסה מאוחרת ומוכרת יותר של אותו השיר, פותחת גם היא באותה השאלה. אך הפעם מציב מולה טשרניחובסקי את דמותו של רבי עקיבא שענה לאותו השואל: "אתה המכבי".
חג חנוכה הוא הזדמנות לחזור לאותה הארץ, מאה שנים מאוחר יותר.
קל מאוד להתבונן על החג הזה דרך סיפורים רחוקים על ניסים גדולים, על פכים שלא נגמרים ועל גיבורי-על היסטוריים. ואולם המציאות של חנוכה והמציאות של כולנו כאן היום, היא פשוטה הרבה יותר, והרבה יותר מוחשית.
יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, שתיאר את פרח "דם המכבים" הצומח מאדמת הארץ וקושר בין הנופלים להמשכיות, היטיב לנסח את דמות הלוחם במילים שנדמה כאילו נכתבו היום בעבורנו: "לא גיבורים אתם, חבריי, ולא בני-ענק, אנשים פשוטים אתם, שקועים בחיי יום-יום, עוסקים באלף עניינים, אבל אליכם עברה ירושת המכבי..."
אתה מסתובב בצה"ל ופוגש את צבא ההגנה לישראל דרך עיניהם של המשרתים בו. אנשים שעושים במו ידיהם את מה שנראה לרבים כמעשי ניסים בני זמננו. לוחמים למודי קרבות, מתגעגעים הביתה, בתוך האבק, הבוץ והשחיקה, אך הם ממשיכים לפעול. ודווקא שם, בתוך הפשטות הזו, מסתתרת הגבורה האמיתית. המכבים של ימינו הם לא אלו שמחפשים תהילה, אלא אלו שפשוט מתייצבים כשצריך. אלו שמבינים שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה. דווקא שם ניתן למצוא גבורה של התמדה. גבורה של אורך רוח. גבורה של יום יום.
חנוכה נועד לציין דברים רבים, אך שמונת ימיו הם גם הזדמנות לזכור שהוא ניצב בליבו של מסע ארוך. של מלחמה שהחלה שלוש שנים לפני חנוכה, ונמשכה עוד קרוב לארבע שנים אחריו. למכבים עוד יהיו הפסדים וניצחונות רבים אחרי חנוכה של שנת 164 לפני הספירה. מלחמתם, על שלל גבורותיה, היא גם מלחמה של גבורת התמדה. הנרות שאנחנו מדליקים בחנוכיות בשטח או בבסיסים, הן תזכורת לכך שהאור הגדול ביותר נובע מההתמדה השקטה שלכם. מהנכונות להמשיך ולעמוד על המשמר, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, ללא הרף. ירושת המכבים עברה אליכם מפני שאתם נלחמים על הדבר הבסיסי ביותר, בדיוק כפי שנלחמו המכבים בשעתם - על נפשנו, על ביתנו ועל הזכות שלנו לחיות כאן. מורשת זו אינה נחלת העבר, אלא חיה ונכתבת יום-יום בזכות כל אחד ואחת מכם.
כמו קריאתו של רבי עקיבא בשירו של טשרניחובסקי - אנחנו המכבי. בני העיר ובני הכפר; אנשי מרכז וסְפָר; אחים ואחיות לנשק בשלל צבעים ומבטאים של קיבוץ גלויות; צבא עם שלם שהוא המכבים של היום. זוהי לא קריאה של יומרה או יוהרה. זוהי קריאה של אחריות. ההכרה בכך שזאת המשימה שלנו, ושזה עלינו - היא תחילת המענה לשאלות של טשרניחובסקי. הנה אותה ארץ. "אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם- כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה."
חג אורים שמח,
תא״ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
חג אורים שמח,
תא״ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
מפקדים ומפקדות,
רוחות הסתיו, וחגי תשרי בפתח. שלהי הקיץ, לקראת סופה ותחילתה של שנה: "בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְךָ אֶת מַעֲשֶׂיך מִן הַשָּׂדֶה" (שמות ב"ג, ט"ז). הנה התכנסנו לאסוף את מעשינו, לערוך חשבונות נפש וספירות מלאי. בשנה שעברה עת בירכנו שתכלה שנה וקללותיה, התבוונו לכל מילה. אפשר לחזור על כך גם השנה. הרי קיווינו לעמוד באן בעת בשבלל יעדי המלחמה הושגו, כשכל חטופינו בביתם, בשכל המפונים שבו לבתיהם, קיווינו, וטוב עשינו בשקיווינו. אך בחשבון הנפש של השנה שחלפה, נוכל לומר ביושר: עשינו הרבה יותר מאשר לקוות. עשינו. נסו להיזכר היכן היינו בערב ראש השנה שעברה ותראו כמה הגשמנו. עוד מלאכה רבה לפנינו, ויידרש עוד זמן להשלימה. אם יש שיעור שהיינו אמורים ללמוד מההיס טוריה הרי זה שיעור בסבלנות ובאורך רוח. בדאי אולי לחזור לתש"ח ולקבל מעט פרספו ופקטיבה על התקופה שבה אנו חיים, על חישובי ה"כמה הספקנו" ו"במה עוד נותר לנו לעשות". ראש השנה הרא אשון של המדינה, שהיה גם ראש השנה הראשון של צה"ל; ראש השנה ההוא של תש"ח נחוג בתחושת סיפוק לאור ההיש הרבים, לצד ההבנו נה שנותרה עוד דרך ארובה לצעוד בה. הנגב היה נצור וקטוע מגוּפה של המדינה בקו אשקלון-בית גוברין, ועתידו של הגליל רחוק מלהיות ברור. מוסף "דבר" של ערב ראש השנה תש"ט מדווח "מה נשמע בנגב" ומתאר את ההפלגה של "ספינת ישראל" על פני "ים היסורים" עד הַגִּיעָה אל החוף. במשדר רדיו לכבוד ראש השנה, תיאר דוד בן גוריון את "הפלא הגדול של שנה זו רבת הפלאים": הקמת הצבא. צבא שקם "לא לגמרי יש מאין" וירש מההגנה במחתרת "אהבת מולדת וגבורת אמונים ומסורת מלחמתית".
בנאום שבן גוריון נשא עוד בטרם מלאה שנה למדינה, בפני "קצינים צעירים", הוא אמר להם משפט שאפשר וראוי, באנשי צבא, כמפקדים וכמפקדות, לחזור ולשנוֹת בוקר וערב: "בבכל דבר אחר במדינתנו הצעירה, עומדים אנו אף פה בראשית - אין אנו מתביישים בכל שנעשה עד עבשיו בשאנו צופים לעבר, אולם משאנו מפנים מבטינו לעתיד, עלינו להיגמל מכל אשליה ולראות נכוחה: אנו רק מתחילים". שנה חדשה. הזדמנות להביט אחורה ולהתפעל כמה הספקנו, במה הוגשם, במה עוד לפנינו, ובה בעת לחדש בקרבנו, לקראת ראש השנה, את תחושת הראשוניות, את העובדה ששום דבר מכל מה שיש והושג אינו מובן מאליו.
שדות שפוכים הרחק בצפון הנגב המערבי, מזרחית לעזה. תקווה חדשה נזרעת ונשתלת ומושקית. ענבים נבצרו. תאנים נארו. פירות הדר מבשילים. "עוד נשוב לחרוש את שדות בארי", אמר רב סרן יצהר הופמן ז"ל לאנשיו רגע לפני היציאה לקרב. הנה, שבנו לחרוש. שבנו לטעת. מי יתננו חלק בצמיחה ובהגשמה שעוד לפנינו באומה, כחברה וכצבא.
נאחל לכלל הכוחות הצלחה במשימותיהם ובהכרעת אויבינו. נייחל לחזרתם של כלל חטופינו. נאחל החלמה לפצועים בגוף ובנפש. ונשלח מכאן ברכת נחמה לכל משפחת השכול. שנה טובה, וחתימה טובה לכולם. אנחנו רק מתחילים. חג שמח ושנה טובה.
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
מפקדים ומפקדות, חיילים וחיילות בצבא ההגנה לישראל, עוד זמן קצר תאסף שנה ותיפתח שנה חדשה בציפייה שתהא טובה מקודמתה. נוכח המלחמה המתמשכת, בשנה הזאת התקווה והציפייה עזות וממשיות מתמיד. השיר "אסיף" נכתב לפני כמעט חמישים שנה. הוא נכתב מתוך כאב על אובדן פרטי, מתוך רצון להנציח את החיים במלוא עוצמתם, כדי לגבור על המוות שבסופם. "ֱאסֹוף ֶאת ָּכל הַּמֲעִשים, ֶאת המלים ְוָהאֹותֹות, ְּכמֹו ְיבול ְּברָכה, ָּכֵבד ִמֵשאת". כמה הולם הביטוי הזה, "יבול ברכה כבד משאת" בשעה זו, בה צה"ל משלים הישג אחר הישג בחזיתות השונות. יבול ברכה, ובכל זאת - כבד משאת.
נאסוף את כל המעשים, את המאורעות, את המילים, את השנה שחלפה. נאסוף את זעקתם של אחינו ואחיותינו אנשי הנגב המערבי, עת פרצה מתקפת הדמים הרצחנית בבוקרו של חג; נאסוף את רסיסי הזכוכיות ושברי הלבבות, ההלם והאימה; את השדות שהוצתו והבתים שנחרבו; נאסוף את מאות המשפחות שהוגלו בתוך ארצם, בצפון ובדרום כאחד, אלפי הילדים שלא שבו לבית ספרם; נאסוף את הקריעה על אלה שהלכו ואינם והקריאות לאלו שנחטפו ועודם. נאסוף גם "את ָּכל מְראֹות ָּפֶניָה ַהּיִפים, ּכמֹו ֶאתה ְּפרי ְוֶאתהָּ בר". את מראות האנשים שנחלצו לעזרה מכל קצוות הארץ, אנשי המילואים שהתייצבו בהמוניהם, את עוז הרוח, הנחישות ומסירות הנפש, התושיה והרעות; התברכנו במתנדבים בעורף הישראלי ובעם היהודי בתפוצות, העומד לימיננו גם בימים אלה. נאסוף גם את שיבת החקלאים לשדותיהם בנגב המערבי בתוך ימי המלחמה. נאסוף הכל, את הדבש ואת העוקץ.
משרתי צה"ל, בימי המלחמה התגלתה עוצמת הרוח הגדולה המפעמת בכם. אתם, הנמנים על לוחמיה ומגיניה של הארץ המופלאה הזו, ובידכם ְלחֹוֵנן ֶ את ֲעָפָרה - להמשיך וללחום עד הניצחון על מבקשי רעתנו, למען השבת החטופים והשבויים לחיק משפחותיהם, ולהחזרת בניה ובוניה של הארץ בצפון ובדרום לבתיהם. אתם נושאיה של ַהְבָטַחת ָהרוַח - הלכידות, הגבורה והאמונה העמוקה בצדקת דרכנו, שמכוחן נבצר את בטחונה של מדינת ישראל. נתמוך ונחבק את משפחות חללי צה"ל ואת הפצועים בגופם ובנפשם
צה"ל – על חייליו ומפקדיו – ידע להתרומם מן הכאב והכשל בפתיחת המלחמה ובזכות אומץ הלב, התושייה, המקצועיות והנחישות יש לנו הישגים רבים. לצד זאת, עלינו להמשיך בלמידה ובתחקור עצמנו על מנת להשתפר ולתקן מתוך הכרת האחריות הכבדה המוטלת עלינו להבטיח ניצחון, להבטיח תקומה, להבטיח את קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל ושלום אזרחינו כולם.
מי ייתן והשנה החדשה אכן תהא טובה לכל עם ישראל, ויתקיים בנו מאמר הפיוט: ִּתְכֶלה ָׁשָנה וִקְלֹלותיָה ָּתֵחל ָׁ שָנה ּוִברכֹוֶתי
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
במסורת היהודית, תשעה באב הוא יום אבל על חורבן בית-המקדש, שהיה המרכז הדתי והלאומי של עם ישראל בזמנים קדומים. האסון הכבד עיצב התייחסות ייחודית ליום זה בצום ובקינות. במרוצת הדורות הוא גם הפך ליום שמנציח אסונות נוספים אשר פקדו את קהילות ישראל בזמנים ובמקומות שונים. פעמיים חרב בית-המקדש. לפני כ2,600- שנה הוחרב בראשונה בידי הבבלים, ועימו תמה הריבונות של ממלכת יהודה. לאחר שיבת ציון וייסוד ממלכת החשמונאים, החל תהליך הידרדרות והתפוררות של הקיום היהודי הריבוני בארץ-ישראל. שיאו של תהליך זה היה חורבן בית-המקדש השני לפני כ1,950- שנה. לאחר חורבן הבית הידלדלה הנוכחות היהודית בארץ-ישראל, והחלה תקופת הגלות. קהילות ישראל ברחבי תבל ידעו מכאובים ורדיפות, גירושים וניסיונות השמדה – "ָּהגְלָתה יהוָדה ֵמעִני ּ וֵמֹרב ֲ עבָדה, ִהיא יְׁשָבה ַּבגֹוִים ֹלא ָמְצָאה ָמנֹוַח, ָּכל רְדֶפיה הִׂשיגוָ הבין המָצִרים" (מגילת איכה א', ג'). חכמינו ז''ל קושרים את חורבן הבית הראשון לשפיכות דמים ולקלקולים מוסריים אחרים, שרווחו בעם ישראל באותם הימים.
הם מסבירים שהבית השני חרב בשל שנאת חינם – פסילת הזולת ולעתים אף פגיעה בו, רק בגלל השתייכותו לקבוצה אחרת. בו בזמן הייתה התעלמות מהסיפור המשותף שליכד את חלקי העם השונים. כמעט שנתיים חלפו מאותו יום נורא, שבו קמו עלינו אויבינו וניסו פעם נוספת להשמידנו במתקפת פתע. הטבח המזעזע ארע בעיצומה של מחלוקת חברתית עמוקה. צה״ל כשל בתפקידו להגן על אזרחי ישראל, אך התאושש במהירות והשיב מלחמה. החברה הישראלית כולה התגייסה מתוך שותפות גורל וערבות הדדית. למסירות הנפש של חיילי וחיילות צה"ל, בסדיר ובמילואים, הצטרפו הסיוע והתמיכה המלאה מהעורף. שנאת החינם של ימי הבית השני חייבת לשמש לנו תמרור אזהרה. בחברה הישראלית ישנו מגוון מבורך של דעות והשקפות, אך את המחלוקת יש לנהל במסגרת של כללים מוסכמים. תמיד נזכור כי ישנו טוב ממלכתי משותף, שעל כולנו להתלכד סביבו. נרבה אהבת חינם – פשוט לאהוב את האחר בלא בקשת תמורה. בצה''ל נשנן את לקחי החורבן, נתגבר על המחלוקות ונדגיש את המשותף והמאחד. נזכור שסוד כוחה של היחידה הצבאית טמון בלכידותה. פועלם של כלל המשרתים ושל כלל היחידות למען המטרה המשותפת מקנה לנו את היכולת לעמוד במשימותינו נוכח כל קושי ואתגר. עשייתם של המשרתים בצבאנו, בסדיר ובמילואים, חייבת להתאפיין באחווה, בֵ רע ּות ובדבקות במשימה המשותפת. רק כך יובטחו החוסן והעוצמה הנדרשים לקיומנו.
עוד נזכור כי בסופה של הגלות, עם ישראל זכה לתקומה מחודשת בארצנו. הגענו להישג שאין לו אח ורע במשפחת האומות: לשרוד בתנאים קשים, לשמור על מורשתנו, ערכינו וזהותנו, לשוב מקצות עולם למולדתנו. אחריותנו כמפקדים וכמפקדות היא לוודא שאנו מעבירים ומנחילים את הסיפור המופלא הזה הלאה – הן את לקחי החורבן, הן את המורשת שאפשרה את התקומה. ״מורשתינו, ערכינו וזהותנו...״
ט’ באב התשפ”ה | 03 באוגוסט 2025
להורדה לחצו כאן
“מאי חנוכה?" שואלת הגמרא ומשיבה: סיפור אנושי, יהודי, לאומי.
ומאי חנוכה, עבורנו? סיפור אנושי, יהודי, לאומי- בעל רבדים רבים. חנוכה הוא סיפור על גבורה ותבונה צבאית שנלמדת עד לימינו אלה במכללות צבאיות ברחבי העולם; הוא מסמן מעין תזכורת ְ למה שמתהווה כאשר תבונה צבאית פוגשת ברוח לחימה וברוח של אומה. בחנוכה אנו מציינים את גבורתם של המכבים והחשמונאים. אך זוהי גם הזדמנות לשאול איזה שכר היה לפעולתם? מלכ ּ ות החשמונאים היתה מהמפוארות והיציבות שידעה הארץ וידע העם. אך את מנהיגותם של יהודה, יונתן ושמעון החליפה תוך פחות משני דורות פלגנות וחתרנות בין שניים שהיו אחים בדם ושונאים בנפש. בכך היא מהווה, בין השאר, תמרור אזהרה לזמניותה של קוממיות כשהיא אינה מוערכת ונשמרת דיה. ולא פחות מכך- תזכורת עד כמה יקרה הקוממיות הזו, ועד כמה בידינו נתונות האחדות והממלכתיות המאפשרות אותה. כמה מאיתנו זוכרים, כיצד הגענו מניצחון המכבים רק כמאתיים שנה לאחר מכן לחורבן מידי רומי? דורות ספורים בלבד חלפו מעת הדלקת האש במנורת בית המקדש עד לחקיקתה על שער טיטוס. חנוכה הוא גם עת לעיסוק בשאלות של זהות ומורשת היסטורית: מה קורה לאומה שמאבדת את מרכז הכובד הרעיוני-ערכי שלה במפגש עם תרבות זרה? בשנה האחרונה נוספה לחנוכה עוד שכבה של משמעות. עבור רבים בישראל חנוכה הוא חג הגבורה. לא זו של המכבים, אלא זו שטרם יבש עליה הדיו, טרם נשטפה ממנה הזיעה, טרם נמחו ממנה הדמעות. זוהי הגבורה של חנוכה שאחרי השבעה באוקטובר. הרי היה זה חג חנוכה שבו הודלקו נרות במגננים בלב עזה, ובבתים שבהם לא ניתן היה לפרסם את הנס, שמא ישמש נקודת מכוון לצלפי אויב; חנוכה של ברכות חג שהוקראו ברשת הקשר. והתמונה ההיא של תמיר הרשקוביץ ניצב ליד חנוכיה, ששרדה את האש והאירה חלון מפויח בקיבוץ בארי, בבית הוריו נח ומעיינה ז"ל שנרצחו חודשיים קודם לכן. חנוכה שהיה החג הראשון - במלונות, ביחידות, במוצבים. החג הראשון שלאחר השבעה באוקטובר. בחנוכה הקרוב, כמו בקודמו בשנה שעברה, יהדהד המושג "גבורה" בעומק ובעוצמה אחרים מאי פעם. ויש אולי משמעות נוספת שראוי לשהות לידה. השבעה באוקטובר היה המפגש עם האפילה המוחלטת, הרוע בהתגלמותו. חג האורים הקרוב הוא הזדמנות חשובה לזכור ולהזכיר שאת האפילה מנצחים באמצעות הגברת האור, לא רק באמצעות הדברת החושך. אפילו בשיר הילדים ההוא כבר נאמר, שאת החושך נגרש באמצעות האש, אבל גם באמצעות האור.
חיילי צה"ל ומפקדיו, בזכות מסירותכם יזכו עשרות אלפי אנשים, שנעקרו מיישוביהם, להדליק נרות חנוכה בבית, ונקווה שרבים נוספים יוכלו לעשות זאת בקרוב. המשיכו להפיץ אור בכל מקום שבו אתם פועלים – במוצבים הקדמיים ובבסיסים העורפיים, בחזיתות השונות, לאורך גבולות ארצנו ומעבר להם - ביבשה, באוויר ובים. נאחל שאור החג יגיע גם אל המשפחות השכולות, יחזק וינחם אותן, שיביא מזור לפצועים בגוף ובנפש. שנזכה לראות בשיבתם של החטופים והחטופות במהרה.
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
״זו הייתה יציאת מצרים חדשה...
לא היה כמחזה הזה... עינינו לא נשארו יבשות כאשר העולים החלו לרדת ממטוסיהם. משפחה אחר משפחה, ובתוכן ילדים יפי תואר. בעלי העיניים הגדולות והמקסימות... משרגלם דרכה על הארץ הם השתטחו עליה והחלו לשאת תפילה. אינני יודע אם הארץ רעדה. אבל אני בטוח שההיסטוריה רעדה. ואנחנו עמדנו פעורי פה, קרועי עיניים והלומי לב למראה הנס הזה... דבר כזה לא קרה לאף ַעם אחר...".
(שמעון פרס ז"ל, מתוך דבריו בטקס האזכרה הממלכתי לנספים במסע לארץ, התש"ע)
לפני כעשור זכיתי לעמוד בראש משלחת לאתיופיה. היתה זו נסיעה של שלושה שבועות, במסגרת מיזם של הסוכנות היהודית. קשה להעריך מה אנחנו השארנו שם, אך בנו הותירו הימים הללו רושם עז, תובנות וִזיכרונות רבים. לו היה עליי לסכם את הביקורים בבית הכנסת, בגן הילדים, בבתי העלמין, בכפרים, במחנה האוהלים של הממתינים לאישור עלייה, הייתי מסתפק בחמש מילים של אהוד בנאי: "ואני, בעיניהם, ראיתי איזה אור". היום, כ“ז בחשון ה28- בנובמבר, מצויין חג הסיגד. החג נסוב סביב הקריאה בתורה ומסירתה מדור לדור, חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו, ובעיקר- הגעגוע לארץ ישראל. הערגה והשאיפה לעתיד טוב יותר בירושלים חיזקה את בני הקהילה האתיופית בימים הקשים ובתלאות הדרך עד להגעתם לציון, וסייעה להם לשמור על זהותם. על חג הסיגד לשמש עבור כולנו תזכורת לעוצמתו הרוחנית של העם היהודי וליכולתו לשמור על זהותו לאורך אלפי שנים.
בתוך פסיפס הקהילות היהודיות שהתקיימו עד לימי התקומה הנוכחית, ראויה קהילת יהודי אתיופיה למקום מיוחד, שכן היא שמרה על הכיסופים והזהות מימי בית ראשון ועד לימינו אנו. שימור המורשת, היכולת למסור מדור לדור את המנהגים, את ההלכות והכמיהה לציון - כל אלה צריכים להוות מקור כוח והשראה בימים אלה עבור המשרתים בצה"ל ובוודאי שלמען החברה הישראלית כולה. הבחירה לעצור ולהתבונן על מנהגיו של חג הסיגד היא גם הזדמנות להיזכר בכך שהאחדות הישראלית, המאותגרת כל כך בשנים האחרונות, נשענת על חוזקו של פסיפס עשיר בתרבויות ומסורות שהן חלק משלם אחד; שיש להן שורש משותף. לכור ההיתוך הבן-גוריוני היה תפקיד חשוב בראשית דרכנו, אך ברבות השנים אנו יודעים להכיר גם בחשיבותו של השוני.
זהו שוני שאינו בא על חשבון הזהות המשותפת, אלא עושר וִמְגוון שמהווים דווקא מקור של עוצמה. אין מקומות רבים בחברה הישראלית, שבהם באה השונ ּות הזו לידי ביטוי בדרך כה משמעותית, מלכדת ויפה כפי שמתקיים הדבר בצה"ל.
הכמיהה, הגעגוע אל הבית, מעלים בלב ובנפש גם את פניהם ושמותיהם של החטופים והחטופות, אחינו ואחיותינו היקרים שמוחזקים בעזה. נזכור את מחויבותנו העמוקה להשבתם, נתמוך במשפחותיהם ונתחייב להמשך השיקום של חבלי הארץ שנפגעו במלחמה וישובו לפרוח. צה"ל ימשיך לפעול ולהילחם כדי לאפשר לאזרחי מדינת ישראל לחיות חיי חירות, שגשוג וצמיחה. שנזכה לבנות ולהיבנות.
'מלקם סגד בהל' - חג סיגד שמח
תא״ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
'מלקם סגד בהל' - חג סיגד שמח
תא״ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
אם יש לארץ נשמה — הרי ירושלים נשמתה של ארץ־ישראל. והמערכה על ירושלים היא מכרעת, ולא מבחינה צבאית בלבד. יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עמדותינו בתוכה — אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל. ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד איתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל."
(דוד בן גוריון, 6 באפריל 1948)
מפקדים ומפקדות, ירושלים של החברה הישראלית היא עיר מרובת פנים. מרובת פנים ומשמעותיות כפניהם של ההורים שהגיעו לכותל בשבוע שעבר להשתתף בהשבעה של חטיבת הצנחנים או של מחווה אלון לפני כחודש, או של אלפי טירונים אחרים, שבוע אחר שבוע. פניה של ירושלים מגוונים כפניו של צבא העם, כפניהם של היהודים, המוסלמים והדרוזים המקיפים אותה סביב סביב ומגינים עליה ועל הכניסות אליה — ישראלים כולם. מרובת פנים כשירי משורריה, כדמויותיהם של סופריה, ושמותיה במסורת ישראל. כיאה לעיר ששמה הוא ספק זוגי ספק בלשון רבים. יש לנו ירושלים שונות, מסֹורות שונות, פנים שונות ואפילו ליל סדר שונה, אך סבותינו ורבותינו כולם, קראו לפחות פעם אחת בשנה את הקריאה הציונית המובהקת, איש איש בגלותו: לשנה הבאה בירושלים. חלקנו אף השארנו חלק קיר לא מטויח בבית שחנכנו. רובנו התכתב עם חורבנה של ירושלים מתחת לחופה, וייחלנו לתקומתה. התמונה שאנו נושאים לנגד עינינו אינה זהה, אך המנורה שנלקחה מירושלים לפני אלפיים שנה עדיין איתנו, מונצחת בסמל המדינה, וירושלים חותמת את ההמנון הלאומי שלנו וניצבת לנגד עינינו תמיד.
התמונה רבת הפנים הזו של ירושלים, אינה תמונה של חולשה. היא מהווה מקור כוח וביטוי של עוצמה. השילוב הזה, של אחדות ולכידות תוך הכלת השונות, הוא חזק מאין כמותו. העיר הזו ידעה פילוג, קיטוב, מחלוקות ומה לא, אבל היא גם ידעה מאות ואלפי שנים של קיום משותף לבעלי דעות שונות, דתות שונות, עדות שונות. היא נושאת בחובה גם את ההבטחה הזו, ואת התקווה הזו לתקומה משותפת. במגילת העצמאות נכתב: "ְלַאחר ֶׁשֻהְגָלה ָהָעם ֵמַאְרצֹו ְּבכַח ַהזרֹוַע ָׁ שַמר ָּלה ֱאמוִנים ְּבכל אְרצֹות ְּפזוָריו, ְולא ָחַדל ִמתִפָּלה ּומִּתְקָוה ָלׁשוב ְלַאְרצֹו וְלַחֵּדׁש ְּבתֹוָּכה ֶאת ֵחרותֹו ַ המדיִנית". הביטוי העמוק של החתירה והכמיהה, שמופיע במגילת העצמאות, מתגלה בין השאר בתנועה, ברעיון, במילה שחוללה את תנועת עמנו חזרה אל הארץ: ציונות, שמכמינה בתוכה את המילה "ציון". נזכור, כי יום ירושלים נחקק בספר החוקים הישראלי גם כיום ההנצחה הממלכתי לנספים במסע מאתיופיה לארץ ישראל, מסע שהוא ביטוי נועז ועיקש של מסורתומחויבות להגיע אל אותה "ציון"
אנו מציינים היום את שחרורה של העיר, וראוי להביא כאן את קולו של אחד מפורצי הדרך, אבי פורת, מקיבוץ משמר השרון: "נכנסנו בשער החומה פנימה. התקדמנו במהירות אל הר הבית. שכובים היינו עם נשקנו בצל המסגד. מבטנו דוהר קדימה אל הכותל המערבי. וכאן הרגשתי. {...} הרגשתי שבבת אחת הורם מלפניי מחסום ענק ואני נכנס אל בין אותיות הספר הנצחי ומרגיש בו כבביתי, לא עוד זר; פתאום חש ומרגיש, פתאום בן העם, חזק יותר, ושורשיי עמוקים, מה עמוקים. (מתוך "שיח לוחמים, פרקי הקשבה והתבוננות"), (שיח לוחמים, עמ' 56) חשוב לזכור, כ-מאה ושלושים אלף חיילים וחיילות, מפקדים ומפקדות פקדו את ירושלים בשנה האחרונה במסגרות חינוכיות-צבאיות מחויבותו הערכית של צה"ל ככוח מגן באה לידי ביטוי במגוון דרכים - בהקרבה, בלחימה, וכו' - אך היא מתבטאת גם בנוכחותנו, על מדים, בעיר הבירה וביכולתנו כמפקדים להנכיח את ירושלים, על פניה המגוונות, במחשבותיהם ובליבותיהם של פקודינו.
לא רק בלבב פנימה, אלא במעשה ממש. יום ירושלים משמעותי לכולנו,
קצין החינוך והנוער הראשי
להורדה לחצו כאן
"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם". כתב אמנון ריבק בשיר יפה שצוטט לעייפה.
"כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה [...] כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים, לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים [...]". איזו מצרים, איזו ירושלים, איזה מסע, איזו חירות.
וגם אני נאחזתי ובטח עוד איאחז בשיר הזה פעמים רבות. שהרי אנשים מגיעים אל הפסח הגדול הזה, וצריכים להתחבר למשהו. ולך תבין עבדות. ולך תבין שיעבוד. ולך תבין יאוש. ולך תבין חירות של יציאת מצרים.
והרי "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם". אז מה נעשה? אז "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם"...
אבל בשנה הזאת, איך נאמר, כבר פחות צריך אימה וחשיכה גדולה. כי יש מספיק מזה. הרי טעמנו היטב את טעמה של מצרים בשנה וחצי האחרונות.
מאות אלפים בגלות מביתם, בארצם. אלפים שחוו שעות איומות של אימה. עשרות שסיפרו לנו בגוף ראשון- מהו טעמו של שיעבוד ושל שבי. ועשרות אלפים לוחמים ולוחמות, משרתים ומשרתות בסדיר ובמילואים- את טעמה של המלחמה על החירות.
ובפתח החג הזה, ובערבם של ימי החירות, והשואה, והזיכרון, והקוממיות- ראוי שנזכור שאנחנו צריכים למצוא בתוכנו יותר מתמיד, כפי שמצאנו אינספור פעמים בשנה וחצי האחרונות, לא רק את המצרים שלנו אלא גם את עצמנו.
את משה שבתוכנו שייקח על עצמו את השליחות הגדולה שהוא בכלל לא רצה בה.
את בת פרעה שהלכה נגד הזרם, ונגד קו המחשבה הכללי, ונגד הסמכות, וחתרה תחת המערכת.
את מרים, שהשגיחה, וליוותה, והפיחה רוח באנשים עייפים.
את אהרון שלקח על עצמו שליחות מורכבת, לרוב בצילו של אחיו.
את יתרו שיכרות איתנו ברית של חיים ושותפות, ואת עצמנו, שנדע לנצור ולהוקיר אותה.
את נחשון, שיזנק ראשון אל הקרב. אל ההובלה בחזית. אל החלטות מורכבות, שוב ושוב.
וצה"ל כולו יצטרך להמשיך ולהיות אהרון, ומרים, ומשה, ונחשון גם יחד. חלוצים, נכונים, שליחים, נחשונים.
כל אדם צריך שתהיה לו מצרים. וכל תקופה הרת גורל צריכה שיהיו לה אנשים שיהיו שם. שיתייצבו. שיאמרו הנני. הננו.
וכאז כן היום, אנו צריכים לקום מתוך התקופה הזו ולטוות סיפור של תקווה מחוטים של כאב. סיפור של עתיד מתוך הווה מעורפל. סיפור של תקומה מתוך שבר ואובדן. סיפור של חירות, מתוך מלחמה.
ואני באמת מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו שיימצא בחג הקרוב את המצרים שלו, ויימצא את היציאת מצרים שלו ומה לא. אבל המשימה שלנו גדולה אפילו יותר. והיא נוגעת לפסח, וליום השואה, וליום הזיכרון, והעצמאות, עד יום ירושלים ומעבר לו.
אנחנו לא רק בערבו של החג. אנחנו בפתחו של חודש החירות, חודש התקומה, חודש הכמה זה עולה לנו עם. וכמה בלי. מדינה. (כמאמרו של שיר אחר, של צור ארליך). ובתוך כל האילוצים אנחנו נצטרך למצוא קשב וזמן, מאמצע ניסן עד שלהי אייר. מפסח ועד יום ירושלים. ולוודא- שלא ניתן לחודש וחצי של זיכרון ותקומה לעבור לידנו.
״תזכיר לי למה אנחנו לא מוציאים הגדה של יום העצמאות?״ שאל אותי מישהו השבוע. והסכמנו שגם בלי להיכנס לסחרור הלא פתור של הגדות יום העצמאות (אירוע לא מומלץ, תעשו חיפוש בגוגל על "היסטוריה של הגדות יום העצמאות במדינת ישראל")- ברור שיש צורך במַסֶּכֶת סדורה יותר או פחות- שתנסה למסגר, לתעל, לארוז את הרגע המופלא הזה של לידת המדינה. ובכלל, את השרשרת הצרופה הזו של מועדי ניסן-אייר.
אני חושב על ליל הסדר של תש"ח, של 1948. ההוא שלפני הקמת המדינה. אבל את זה רק בדיעבד אנחנו יודעים.
הרי לא היה ברור איך הוא יגמר.
אלתרמן כותב על הלילה הזה, על אותו ליל הסדר. הוא מתאר את הסב, אליהו הנביא, שסובב ומגיע ״אֶל שֻׁלְחַן הַיְּחִידָה הָעִבְרִית הַלּוֹבֶשֶׁת עָשָׁן וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת״. בעיקר עופרת, בעיקר עפר, בעיקר עשן. הוא מתאר כיצד הוא ״יִתְבּוֹנֵן בַּנְּעָרִים וְלֹא יִרֶף. וְיֵדַע כִּי רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּדֶר הַזֶּה הֶעָטוּר כּוֹבְעֵי גֶּרֶב.״
אני לא בטוח שהוא לגמרי צדק בעניין הזה, של רַבּוֹת עוֹד יִזְכֹּר. כמה באמת אנחנו זוכרים? כמה אנחנו באמת רואים את עצמנו, הלילה, הערב, מחר- כאילו היינו שם, שבועות ספורים לפני שבקענו את מֵימֵי ההיסטוריה לשניים- והקמנו מדינה?
אני לא בטוח שיש לנו יכולת לתפוס. אני מנסה לדמיין את הסדר הזה, והוא בלתי נתפס מבחינתי.
אלתרמן ממשיך את המסע שלו עם אליהו ומתאר כיצד הוא מברך את הלוחמים. "וּלְאַחַר שֶׁהוּא מְבָרֵךְ אֶת יוֹשְׁבֵי הַשֻּׁלְחָן", ומברך כל פלוגה ופלוגה, "אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת".
ורגע לפני שאליהו פונה לדרכו, ״הוּא פּוֹנֶה לְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה. אֻמָּה, שֶׁעִם חַג הֻלַּדְתָּהּ בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת.״
ליל הסדר הוא באמת ליל הֻלַּדְתָּהּ של האומה. מסתבר שפעמיים, לפחות. פעם במצרים, ופעם בארץ עצמה.
אין חירות ללא מאבק, ואין תקומה ללא הכרעה.
שנזכה להביא את כל אלה גם יחד, ונזכה לראות את החטופים שבים הביתה.
חג שמח, ומועדי ותקומה משמעותיים לכולנו.
בהערכה,
תא”ל סמואל בומנדיל קצין החינוך והנוער הראשי.
