יחידת אמל"ח מיוחד: גדוד 88 – "דב לבן" 1974-1969

תקציר

בשנות השישים ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו בצה"ל, מטעמים שונים, מספר רב של יחידות מיוחדות – "סיירות", חלקן מסווגות. ייחודן וסיווגן נגזרו לעיתים מהצטיידותן באמל"ח מיוחד שהוגדר סודי. מאמר זה דן בקורותיו של גדוד 88, "דב לבן", שהוקם ביוזמתה של מפקדת גיסות השריון וכונה "קומנדו שריון". הגדוד צויד ברק"ם שלל אמפיבי ונועד לצלוח את תעלת סואץ לגדתה המערבית, לתפוס ראש גשר לצליחת כוחותינו ולפעול כגדוד סיור ממוכּן ממערב לתעלה. בגדוד הושקעו משאבים שכללו את הכשרת הרק"ם, שהיה מלכתחילה בעל יכולות מוגבלות, והקצאת כוח אדם איכותי כיאה ל"סיירת". במהלך מלחמת יום הכיפורים נתפס הגדוד כבעל יכולות מיוחדות, שבאמצעותן יוכל צה"ל לשמר התקפיות לאחר כישלונה של התקפת־הנגד בחזית הדרום. למרות זאת הגדוד לא מילא את ייעודו, וכשהופעל כגדוד סיור ממוכּן נגד מתחם חפור ("אורחה") ליד הכפר סרפאום סבל אבדות כבדות וכל כליו נפגעו. המאמר דן בסיבות לכך ומבקש לשמש בסיס לדיון כללי ביחידות מיוחדות, הקמתן והפעלתן באופן שונה מייעודן המקורי.

  

מבוא

גדוד 88, "דב לבן", היה יחידה של ציוד מיוחד – רק"ם (רכב קרבי משוריין) אמפיבי, טנקים ונגמ"שים מתוצרת רוסית, שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים. הגדוד הוגדר בעת הקמתו ב־1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה –  יחידה מיוחדת שייעודה כולל ״סיורים, פשיטות ופעולות מיוחדות״, בבחינת ״קומנדו שריון״. זאת אף שמפקדיה העריכו כי הרק"ם שהפעילה הגביל את יכולתה המבצעית לנחות ולתפוס ראש גשר בלבד. הצגת תכלית מוצלחת בתרגיל נחיתה אמפיבי באביב 1973 חיזקה את דימוי היחידה כבעלת יכולות מבצעיות חריגות. בסופו של דבר, הגדוד הופעל שלא כייעודו האמפיבי אלא כגדוד סיור ממוכּן בהתקפה השנייה על מתחם "אורחה" (סרפאום) ב־19 באוקטובר 1973. במהלך קרב זה נפגע כל הרק"ם הגדודי, 16 מחייליו נהרגו ו־27 נפצעו.

מאמר זה אינו מונוגרפיה מלאה על גדוד 88, "דב לבן",[2] אלא ניסיון להציגו כמקרה בוחן להקמתן ולתפקודן של יחידות מיוחדות בצה"ל, ובמיוחד יחידות שייעודן נגזר מהפעלת אמל"ח ייחודי ומסווג, בתרחישים שאינם תואמים את כישוריהן המבצעיים. בתוך כך עולות במחקר סוגיות חשובות אחדות: זיהוי הנטייה במצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון) במלחמות (במצבים שבהם המציאות בשדה הקרב אינה תואמת את הציפיות) להיאחז בפתרונות פלא. פתרונות אלו אמורים לשנות באחת את פני המערכה. סוגיה אחרת היא אופן התפתחות התו"ל (תורת הלחימה) שבעל פה, הנוגד את התו"ל התקף והמוחזק כמחייב; במקרה זה – לחימת חרמ"ש מעל נגמ"שים נגד מערכי חי"ר.

גדוד 88, "דב לבן", פורק בשנת 1974. עד כמה נשכח הגדוד בשנים שלאחר פירוקו ניתן ללמוד מסיפורו של דוד דניאלי.[3] בסיור שעשה בשנת 1993 באתר ההנצחה של חיל השריון בלטרון מצא דניאלי את אחד מטנקי הגדוד מוצב בשדרת טנקי האויב. מיקום הטנק שוּנה מאז, הותקן שלט הסבר, והוקמה אנדרטה לגדוד בפארק העוצבות שמצפון למוזאון השריון בלטרון. בנוסף לכך התפרסם בשנת 2021, ביוזמת ותיקי הגדוד, ספר עדויות של יוצאי היחידה.[4]

המצפ"ה ו"דב לבן" במלחמת יום הכיפורים

בימים שקדמו ל־12 באוקטובר 1973 היה מטכ"ל צה"ל עסוק בשאלה האם צבא מצרים יסתפק בהישגיו בגדה המזרחית של תעלת סואץ או יעביר את דיוויזיות השריון שממערב לתעלה ויחדש את התקפותיו מזרחה.[5] בבוקר 14 באוקטובר התבשר המטכ"ל שצבא מצרים תוקף לרוחב כל הקו.[6] בה בעת נערך צה"ל כדי לצלוח לגדה המערבית של תעלת סואץ. המטכ"ל הניח שרק בדרך זו יהיה אפשר להוציא את צבא מצרים משיווּי משקלו ולזכות בהישג קרקעי שיפצה על השטח שתפס בגדה המזרחית, שממנה, סבר המטכ"ל, לא יהיה אפשר לסלקו.[7]

בעת ההכנות לצליחה הועבר גדוד 88, "דב לבן", ממרחב שלמה (מרש"ל), שם שהה מתחילת המלחמה, לאחריות של פיקוד הדרום.[8] ב־14 באוקטובר בשעה 15:45 הנחה סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, את עוזרו, תא"ל אריה לוי, לדאוג לכך שמפקד "דב לבן" יתקשר לפיקוד. רא"ל (במיל') חיים בר־לב, מפקד החזית, קבע שמשימת הגדוד תהיה השמדת סוללות טילי קרקע-אוויר בגדה המערבית.[9] באותו שלב עוד לא נקבע האם יפעל מצפון או מדרום לגזרת הצליחה. עוד נקבע שאת מטרותיו יקבל מחפ"ק האוויר בפיקוד הדרום. מאוחר יותר (בשעה 18:50), בדיון מטה אצל סגן הרמטכ"ל, דיווח אריה לוי ש"דב לבן" נמצא בא־טור עם עשרה מובילים. מִפקדת מרש"ל המליצה להובילו צפונה רק למחרת בבוקר בשני סבבים, מחשש שבלילה יתקוף אותו קומנדו מצרי בעודו בנסיעה.[10]

נושא הובלת "דב לבן" צפונה לגזרת הצליחה עלה שוב בערב (בשעה 20:20) בדיון הרמטכ"ל,[11] שבמהלכו העלה סגן הרמטכ"ל בעיות אחדות שנותרו בלתי פתורות. בר־לב ביקש שהכוח יגיע מוקדם, ככל האפשר, ושחלקו יוצב מול האי בלח, כך שאם ייווצרו תנאים מתאימים הוא יוכל לצלוח שם ולפשוט על סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א). אריה לוי הסביר שהכוח נמצא בא־טור, ושבשונה מדיווחו הקודם – המובילים המיועדים לו נמצאים בראס סודר. השאלה היא האם להורות למובילים לנסוע לא־טור כבר בלילה או לחכות לאור יום. במקרה זה, עשרת הכלים הראשונים יגיעו לאזור הצליחה אחרי הצהריים או בערב. בשלב זה הביע אלוף רחבעם זאבי, ששימש כעוזר הרמטכ"ל,[12] תהייה בדבר חשיבות תרומתו הצפויה של "דב לבן" לצליחה. "היא לא מכרעת", השיב לו הרמטכ"ל, "אבל אני יש לי טבע מחורבן – כשאני ננעל על משימה עיקרית אני מגרד כל מסמר בשביל לדפוק אויב".[13]

לקראת סוף הדיון החליט הרמטכ"ל להורות למובילים לצאת לא־טור כבר בלילה ולהתחיל מייד בהובלת "דב לבן" צפונה, כדי שלקראת הצליחה יגיע לאזור התעלה. את מפקדי הכוח הורה להטיס במסוקים לפיקוד הדרום כדי שילמדו את משימתם ויתחילו נוהל קרב, במקום שיבזבזו יום בנסיעות "וייכנסו כמו אידיוטים מחר למים".[14] למרות זאת, לא הגיע "דב לבן" בזמן לצליחה.[15]

 

הקמת גדוד 88, "דב לבן"

ערב מלחמת ששת הימים נידונה הקמת גדוד 88[16] כגדוד טנקי שוט (שלוש פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש) בחטיבה 37, ואלה ייעודיו:

• א. להוות כוח הולם בקרב שריון.
• ב. לשאת במשימות הקשורות בכיבוש שטח, התקדמות ורדיפה, גייסות מחפים ומבצעים מיוחדים.
• ג. להוות כח להתקפת נגד עיקרית בקרב הגנה.[17]

אחרי המלחמה יצאה פקודה לבטל את הקמת הגדוד.[18] שנה אחרי כן, בדצמבר 1968, הכין אג"ם-תוא"ר לדיון במטכ"ל הצעה להקים יחידה שכינויה "דב לבן".[19] היחידה תהיה אמפיבית ותתבסס על רק"ם צליחה שנלקח שלל במלחמת ששת הימים. לפי ההצעה היו בידי צה"ל 33 נגמ"שים אמפיביים הניתנים לשיפוץ, מהם תשעה מסוג בִּי־טִי־אָר־50 (BTR-50) וחמישה טנקים מסוג פִּי־טִי־76 (PT-76). ההערכה הראשונית הייתה שהשיפוץ יעלה 281 אלף ל"י (שוּנה אחר כך ל־260,900), ובסך הכול עלות הקמת היחידה הוערכה ב־1,240,580 ל"י. ייעוד היחידה הוגדר כלהלן:

• א. לפעול במסגרת מבצע משולב לצליחת מכשולי מים או נחיתה מן הים;
• ב. לשמש ברגיעה יחידה לניסויים ופיתוח הנושאים של צליחת מכשולי מים ונחיתה.

באותה עת נשקלה אפשרות שהיחידה תוקם באחריות מפקדת קצין החי"ר והצנחנים הראשי (קחצ"ר).[20] הקחצ"ר הציע לבנות את היחידה על בסיס גדוד צנחנים במילואים מחטיבה 247 (360 חיילים), שיוכשר "להפעלה דו תכליתית, הן כמוצנח והן כאמפיבי".[21] מפקדת גיסות השריון הגישה הצעה "זולה" יותר – 285 חיילים, שתוקם באחריות חטיבת המילואים הממוכּנת[22] 875.[23] התברר שנגמ"שי אֶם־113 (שלל מצבא ירדן) שיועדו בתחילה לגדוד המתוכנן, היו במצב מכני ירוד: לא הייתה תוכנית לשיקומם בשנת העבודה הקרובה, והם חסרו מכללים המתאימים לצליחה.[24] הדיונים בהגדרת הייעוד המדויק של היחידה נמשכו, אבל היה מוסכם על הכול שמדובר ביחידה מיוחדת, שדרושים לה מפקדים ולוחמים "בעלי נתונים גבוהים ליחידות מיוחדות".[25] מכיוון שבסופו של דבר התקבלה הצעת גי"ש (גיסות השריון) נקבע שכוח האדם יגיע ממקורות חיל השריון (חש"ן).[26]

ב־18 ביוני 1969 פורסמה פקודת הקמה ל"יחידת פשיטה וסיור חש"ן 88 ('דב לבן')".[27] נקבע שהיחידה תאורגן במילואים כפלוגה "לביצוע משימות מיוחדות", ובה חמישה טנקים פִּי־טִי־76 (שניים למפקדת היחידה ושלושה כמחלקה). בסך הכול היא תכלול 150 חיילים. מלאי תחמושת הטנקים שהועמד לרשות היחידה היה של 1,950 פגזים תקינים; היינו, 390 פגזים לכל טנק לאימונים ולכוננות. לימים סיפר שלמה שכטר (שריג) שהם כינו את תחמושת הטנקים "פלטינה כי היא הייתה נדירה ויקרה".[28] אימון הקמה נקבע לאוקטובר 1969 וכניסה לכשירות לנובמבר 1969.

איור: פִּי־טִי־76 – טנק אמפיבי[29]

הגדרת ייעודיה של היחידה הורחבה במידה ניכרת מאז הדיונים הראשוניים בדצמבר 1968, ואלה הם:

• א. לבצע סיורים, פשיטות ופעולות מיוחדות, ע"י פעולה אמפיבית.
• ב. לתפוס ראש גשר, בצידו של האויב, בסיוע למבצע צליחה של מכשולי מים.
• ג. לנחות בחופי האויב, כחלק מפעולה מורחבת יותר.
• ד. לשמש כיחידה לניסויים ופיתוח של פעולות אמפיביות.
• ה. לפעול כיחידת סיור חש"ן רגילה.[30]

הרק"ם האמפיבי – טנקים קלים פִּי־טִי־76 ונגמ"שי בִּי־טִי־אָר־50 מתוצרת ברית המועצות – נבנו על אותו מֶרכּב. לראשונה נכנס הטנק לשירות בברית המועצות בשנת 1952, חימושו העיקרי היה תותח 76.2 מ"מ, והדגם שנתפס שלל ב־1967 היה ללא מייצב. עובי שריון התובה הוא בין 15 ל־20 מ"מ, כלומר הוא חדיר לאש מנשק קל. איש צוות טנק ביחידה זוכר שבזיווד הטנק הייתה שקית, ובה פקקי שעם שונֵי קוטר כדי לסתום חורים מפגיעות נשק קל בשריון, כדי שהטנק יישאר אטום למים.[31] ל־פִּי־טִי־76 מנוע דיזל 320 כ"ס, המסוגל לפתח מהירות של 50 קמ"ש על כביש ו־10 קמ"ש במים לטווח מרבּי של 350 ק"מ ביבשה ו־65 ק"מ במים. השיוט במים הוא באמצעות מנועי דחיסה הידרוג'ט (hydrojet; ולא מדחף), כך שהכנת טנק (ונגמ"ש) לשיט הצטמצמה להתקנת לוח בחרטום להגנה מפני גלים ולהפעלת שתי משאבות ניקוז חשמליות. בטנק המקורי היה צוות של שלושה, ומפקד הטנק שימש גם טען.[32] בעדות מאוחרת תיאר אותו תותחן אחד הטנקים: "מין טנק צעצוע, קטן וקל, בעל שריון דק, שחלקים ממנו היו חדירים למקלע כבד. התותח של הטנק קטן ובעל טווח קצר. בצריח היה מקום ל־40 פגזים ולכמה קופסאות תחמושת לשני המקלעים – מקלע מקביל ומקלע מפקד על צריח הטנק".[33]

בדומה לטנק, המנוע והתמסורת של נגמ"ש בִּי־טִי־אָר־50 הם מאחור, ותא הלוחמים מלפנים. היכולות האמפיביות שלו הן כשל הטנק. בצוות היו מפקד ונהג, ואליהם התווספו תשעה לוחמים. בעת הצורך היה יכול הנגמ"ש לשאת עד 20 איש.[34] בצה"ל הותקנו ארבעה מקלעי מאג בפינות תא הלוחמים. במחלקת תורת חיל השריון (תח"ש) פותחה תורת הפעלה לרק"ם השלל במדור טירן (הכינוי שניתן לטנקים הרוסיים). המדור הוקם בסוף 1967 והסב את שמו למדור ההישט[35] בפיקודו של סא"ל יואל גורודיש.

בִּי־טִי־אָר־50[36]

מבצע "רביב"

תפיסת ההפעלה והייעוד של גדוד 88 הושפעו במידה רבה ממבצע "רביב" ב־9 בספטמבר 1969. במבצע השתתפו שלושה מנגמ"שי בִּי־טִי־אָר־50 של הגדוד שהיה עדיין בהקמה, כשהם מאוישים בצוותים שהורכבו בעיקר מלוחמי סיירת חטיבה 7. ראשיתו של "רביב" בתכנון מבצע שכונה "בלש" מיולי 1969 ביוזמת מפקד גיסות השריון, אלוף אברהם אדן (ברן). מטרת המבצע הייתה לפשוט על תחנות מכ"ם ועל מחנות צבא מצריים בחוף המערבי של מפרץ סואץ, להשמידם ולהרוג חיילי אויב כדי להפסיק או לצמצם את פעילותם העוינת בגזרת התעלה.[37] המשימה הוטלה על מפקדת גיסות השריון, ומכיוון שלגיסות השריון עוד לא הייתה יחידת פשיטה אורגנית, שכן "דב לבן" הייתה עדיין בהקמה, הוקמה יחידה מאולתרת באמצעות חטיבה 875 במתקן אימונים חש"ן (מא"ח – מתקן אימון חטיבתי) 500 בצאלים בפיקוד אל"ם אורי בר און, מפקד חטיבה 8.[38] למפקדי המבצע מונו קצינים אלה: מפקד הכוח - סא"ל יצחק בן שוהם, מפקד קורס מ"פים שריון; מפקד כוח הנגמ"שים – רס"ן שלמה באום, מפקד סיירת חטיבה 7; מפקד כוח הטנקים – רס"ן יעקב לפידות מתח"ש, שעסק בקליטת הטירנים בצה"ל; רס"ן שאול סלע, מפקד יחידת הצוללים 707, היה מפקד ראש החוף; וסגן עוזי בן יצחק, מפקד פלוגת ההנדסה (פלחה"ן) של חטיבה 35, הצטרף עם חלק מלוחמיו כמפקד אחד הנגמ"שים.[39] במא"ח 500 הוכנו למבצע שישה טנקי טירן אשר אוישו בצוותים ממדריכי המתקן, כשלכל טנק קצין מפקד הטנק. בצוותי הנגמ"שים היו, כאמור, קצינים ולוחמים מסיירת חטיבה 7, ולמרות התנגדות מפקד הסיירת גם לוחמים מפלחה"ן חטיבה 35 ובעלי תפקידים אחרים.

בסוף יולי נדחה המבצע. נוהל הקרב חודש בסוף אוגוסט, כשסא"ל ברוך הראל (פינקו), סמח"ט 875, החליף כמפקד הכוח את בן שוהם, שהיה עסוק בפיקוד על קורס מ"פים. הפעולה תוכננה כפשיטה אמפיבית של כוח משוריין מנחתות בחושך, שינוע באור יום לאורך החוף המערבי של מפרץ סואץ מצפון לדרום, ישמיד את מרב המטרות הצבאיות, יהרוג חיילים מצרים ולבסוף יתפנה באור יום באמצעות הנחתות. הפקודה קבעה שהפשיטה תיעשה תוך "הימנעות מהסתבכות בקרבות, בהם סבירות היפגעות כוחותינו הינה גבוה[ה]".[40] בתדריך מפקד הגִי"ש לכוחות הודגשו הנושאים הבאים:

1. הכוח הפושט הוא כוח שריון החייב לפעול בתנופה שריונית כי רק כך תושג המשימה על הצד הטוב ביותר.
2. על הכוח להימנע מאבדות מיותרות ולנקוט זהירות, שמשמעה – לפתוח באש מרחוק, להיכנס בזהירות לתוך היעדים ולהשתמש במטענים שיזרקו מתוך כלי הרכב על מנת למנוע [את] הצורך בירידה מהם.[41]

המשמעות הטקטית הייתה שצוותי הנגמ"שים הונחו להילחם רק מעל גבי הכלים, ושלא לטהר יעדים ברגל.

בהצגת התוכנית לרמטכ"ל ב־4 בספטמבר 1969[42] עלה שהפעולה נתפסה כפעולת טנקים, ושהאיום העיקרי היה אפשרות התערבותם של טנקים מצריים (הרמטכ"ל: "מה שמדאיג זה רק הטנקים של האויב"). לפיכך, הדיון על התוכנית נסב ברובו על הטנקים הישראליים (הרמטכ"ל: "כמה פגזים בכל טנק?") והמצרים (הרמטכ"ל: "אם הטנקים יזוזו יש לחסלם!"). התוכנית הייתה שהחרמ"ש ינוע מאחורי הטנקים ובסמוך להם, ויסייע רק בפתרון בעיות שהם אינם יכולים לפתור בכוחות עצמם. על הלחימה בחי"ר המצרי, שהוגדר איום משני יחסית לטנקי האויב, אמר הראל בסיכום המבצע:

זו, לפי דעתי צריכה להיות השיטה, [...] טנקים נעצרים, מאבטחים ויורים מתוך הנגמ"שים בכלי מדויק – רובה, קלצ'ניקוב ואפילו מקלע, בעמידה, צריך לייצב, לדפוק כדורים עד שהאדם חוטף. [...] זאת צריך לזכור ולקבוע זאת כטכניקה שיהיו כלי נשק יציבים [על הנגמ"שים] בודדים שדופקים את החיילים שבורחים.

והוסיף הראל: "כשאתה נוסע עם נגמ"ש עם 4 מקלעים, בטווח 20 מטר ממך רץ חייל אויב, אתה לא יכול לחסל אותו [מהטנק, בגלל בעיית הנמכה] ואז אתה צריך לדרוס אותו [...] צריך לדרוס חיילי אויב עם שרשראות זה עושה את המלאכה לא רע".[43]

אחד מלוחמי החי"ר במבצע התרשם גם הוא שהטקטיקה נכונה: "כאיש חי"ר אני אומר מההתרשמות שלי, [...] עוצמת הפלדה הזאת שראיתי אותה מתגלגלת היא מסוגלת לדרוס ולהרוס הרבה, והאדם שפה עומד מולה, הוא אפס, ממש בודד, הם התרוצצו כמו עכברים ולדעתי פעולה מסוג זה עם כוחות כאלה, היא יעילה בהחלט".[44]

הבלעדיות של "תנועה ואש" כטקטיקה שנועדה לפתור כל בעיה השתקפה בצריכת התחמושת. במבצע שארך כעשר שעות הוערכו אבדות המצרים בכ־100 הרוגים. הכוח הפושט ירה, בין היתר, 120 ארגזי פעולה 0.3 אינטש טנקים, 137 ארגזי פעולה 0.3 אינטש נגמ"שים (סה"כ 257 ארגזי פעולה, 250 כדורים בכל ארגז), 57 ארגזי פעולה 0.5 ו־15 אינטש ארגזי פעולה של מאג.[45]

הצמדת הנגמ"שים לטנקים כדי להילחם בחי"ר האויב בקרבת הטנקים נראתה טקטיקה נכונה בהינתן מגבלות הטנקים בלחימה בחי"ר בטווחים קצרים והחשש מנפגעים בלחימה רגלית. לדברי אדן, מפקד גיסות השריון, בתחקיר ובסיכום המטכ"לי:

היה צריך לתת הרבה מאוד את הדעת על אי־הפגעות של כוחותינו. אם כן, בשלב הנוהל קרב וההכנות המוקדמות עשינו תוך כדי אימון הכוחות ביבשה אנחנו אימנו אותם, במיוחד, לפעול מעל רק"מ, חשבנו שהפרינציפ של אי־ הפגעות יהיה באי־ירידה מהרק"מ. כל מה שהתנועע בין הרק"מ נועד לזהירות וכל מה שבתוך הרק"מ, מוגן ע"י יצור אש משוגע – זה היה דבר אחד. דבר שני – דגש רציני מאוד תוך כדי אימונים על מודלים שונים בחיפוי הדדי.[46]

בהמשך המבצע, במקום שנדרש טיהור רגלי במאהל אחד המחנות, "לא בוצע טיהור פיזי [...] כי זה היה מחייב ירידת אנשים [מהנגמ"שים] וזה היה בניגוד להנחיות".[47] לדברי מפקד גי"ש, זו הייתה הטקטיקה הנכונה בהפעלת חרמ"ש עם טנקים, ולא אלתור מקומי. "השיטה בשריון (במיוחד בטיהור הזה, אבל לא רק בטיהור הזה), השיטה היא שלא ילכו כעת להיכנס לכל בית [...] השיטה היא כמובן, לא ללכת בכל מקום ולא להתרוצץ על כל בית ולא להגיע לכל מילימטר".[48] ההבחנות התורתיות לגבי מקרים שבהם החרמ"ש אמור להילחם ברגל, עם חיפוי קרוב או צמוד של נגמ"שים וטנקים,[49] בוטלו בפועל כבלתי רלוונטיות.

בסיכום המבצע התבטא הרמטכ"ל חיים בר־לב באיפוק ובזהירות. הוא סבר שהמבצע אמנם התיש את צבא מצרים, שנאלץ להעביר יחידות לאזור "ודבר שני שזה יתן [...] אולי עוד מסמר בארון המתים של המלחמה היזומה המצרית"; אבל, המשיך הרמטכ"ל:

יותר מזה, אני אינני בטוח שהמבצע הזה יתן, המבצע הזה לא השתיק את התעלה, המבצע הזה, אני אינני חושב שהוא הרס את המוראל הפנימי של מצרים. אני מניח שחוגים רחבים במצרים לא יודעים בעצם מה קרה כאן ואלה שיודעים כרוח השכנוע העצמי הטובה על המצרים ועל הערבים בכלל, ודאי אומרים לעצמם – רגע אחד מה קרה? היהודים הורידו 9-6 כלי רכב משוריינים במקום שאין לנו שם כלום, הסתובבו שם 10 שעות וחזרו.[50]

בשונה מבר־לב, הנימה הכללית בצד הישראלי הייתה של זחיחות. הכותרת ב"מעריב", שכתבו אלי לנדאו הצטרף למבצע, הייתה: "הפשיטה הכתה בתדהמה את ארצות ערב".[51]

הראל, מפקד הכוח הפושט, אמר בסיכום:

בתחילת המבצע אני אספתי את הקהל הלוחם ואמרתי שכל עם ישראל עומד מאחורינו ואני התכוונתי לזה. וזה נכון. כל עם ישראל עמד מאחורינו, ואני מודיע לכם, שאחרי המבצע [...] ראיתי את העם ברחוב [בתל אביב], היה שינוי בפני האנשים.[52]

אלי לנדאו כתב: "פעולה כזאת עוד טרם בוצעה בצה"ל. הלוחמים ידעו היטב כי על הכף מוטלת יוקרתם, יוקרת חיל השריון, יוקרת צה"ל כולו".[53] כשנה לאחר מכן, אחרי הפסקת האש בחזית התעלה, כתב לנדאו:

פשיטה זו שבוצעה ביעילות, בדייקנות ובלא נפגעים, להוציא פצוע קל אחד, הוכיחה כי דמיון, תעוזה ופעילות בלתי שיגרתית מאפשרים לבצע את "הבלתי אפשרי". אין ספק כי הפשיטה המשוריינת הגדולה על חוף מצרים תירשם בתולדות מלחמות צה"ל כאחת הנועזות והמוצלחות שבפשיטות ואפשר שגם, כפי שכינו אותה אז עיתונים בעולם, כ"גדולה מכולן".[54]

בסך הכול, אמר מפקד הפלחה"ן בסיכום המבצע, "נהניתי".[55]

מעבר לשביעות הרצון ממהלך הפשיטה, היו שראו בה הוכחה להיתכנות של פשיטות אמפיביות ארוכות טווח בכלל. לדברי אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם, "זה פותח אופקים לפעולות בעתיד".[56] אל"ם אורי בר־און, מח"ט 8, ראה בפעולה דוגמה לעקיפת המכשלה של התקפה חזיתית בגזרת התעלה, ולעומתה -

כמה קל וכמה פשוט לבצע זאת בחופי מצרים באפשרויות של מסואץ ודרומה עד 700-600 ק"מ, ונדמה לי שאני לא מגזים בהערכה זו. אח"כ אפשר בהחלט לחשוב על חופים מפורט סעיד ומערבה, עד אחרי אלכסנדריה, וזה פותח, לפי דעתי, אפשרויות [...] של טנקים, שמגיעים, מגיחים ויכולים לעשות פעולות יוצאות מגדר הרגיל [...] אנחנו צריכים לראות את זה כנושא למחשבה בעתיד.[57]

להבנת ויצמן, הפשיטה ביטאה את תמצית רוחו של צה"ל. "זה מבצע חוצפני ממדרגה ראשונה, חוצפני בצורה בלתי רגילה, הוא יותר מתחצף, נדמה לי מכל מבצע אחר, שצה"ל אי פעם עשה. מחוצף בים, מחוצף ביבשה ומחוצף באוויר".[58] למרות החוצפה, הסיכון לדעת ויצמן היה מחושב, שכן "הוא נעשה על הערכה ברורה [...] שעם החברה האלה [המצרים] אפשר לקחת איזה שהם 'שאנסים' [הזדמנויות, סיכונים] שלא כתובים בכל ספר".[59]

 

מבצע "טריז"

בעת שהתנהל מבצע "רביב" הייתה יחידת "דב לבן" בשלבי הקמה. גרשון בודנר[60] התגייס לחיל השריון בנובמבר 1967, ולאחר שסיים קורס מפקדי טנקים שירת כחונך במטווח טנקים במא"ח 500. בסוף שנת 1968 או בתחילת 1969, כשעדיין התנהלו דיונים לגבי מבנה היחידה וייעודה, נשלח בודנר עם מדריכים נוספים ממא"ח 500 לשדה תימן כדי לקלוט את ששת הטנקים פִּי־טִי־76 שנועדו ל"דב לבן" לכשיוקם ואת נגמ"שי בִּי־טִי־אָר־50 שעליהם התאמנה סיירת חטיבה 7. השריונאים התאמנו בנהיגה ובירי במקלעים. הטנקים עברו הסבה שכללה תוספת איש צוות רביעי – טען־קשר, כמקובל בטנקי צה"ל מתוצרת מערבית; העברת הצירים של מכסה עמדות המפקד והתותחן אחורה, כך שייפתח לאחור ולא קדימה; והחלפת המקלעים הרוסיים במקלעי צה"ל. האימונים נמשכו במא"ח 500, ואימוני השיט נערכו בכנרת סמוך למושב אלמגור. מטעמי חשאיות התנהלו האימונים בלילה כשהרק"ם האמפיבי התאמן בעלייה על החוף בנקודה צפונית לקיבוץ עין גב. הטנקים אמנם שטו יפה במים שקטים, אבל המנועים הרעישו. נעשה ניסיון להתקין עליהם מנועי סירות זודיאק בבסיס שייטת 13, אך ללא הצלחה. ניסוי ירי בתותח הטנק תוך כדי שיט במפרץ חיפה הניב, בהיעדר מייצב, תוצאות מאכזבות.

במארס 1970, לאחר שהסתיים תהליך ההקמה, הציעה מפקדת גיסות השריון למחלקת המבצעים "לפשוט על חצי האי בחופו המערבי של אגם תמסח, לפוצץ, להשמיד ולפגוע בחיילי אויב" באמצעות כוח משוריין אמפיבי,[61] בסיוע ארטילריה וחיל האוויר, בדומה למעטפת במבצע "רביב". היעד היה מתחם פלוגתי על חצי האי, מוקף מים וביצות, שניתן לבודד באמצעות ירי ארטילרי וירי טנקים. התוכנית הייתה פשיטה לילית. היא תארך כ־30 דקות באחריות מבצעית של גי"ש, שיספק את הכוח המבצע ובאחריות פיקוד הדרום.[62] למבצע, שכונה "טריז", קדם מבצע "טריז א'", ובו בדקו צוללים, בליל 10-9 באפריל 1970, את חופי הנחיתה ומצאו שכל חופי חצי האי מתאימים לנחיתה ללא מגבלות, וכי אין עליהם מכשולים.[63]

המבצע שתוכנן לליל 25-24 במאי 1970 נדחה ללילה הבא, 26-25 בחודש. הכוח, בפיקודו של יצחק בן שוהם (וסגנו אלישיב שמשי), היה אמור לנוע בחצי האי בשני צירים, "ישמיד חיילי האויב ויפוצץ מתקנים ביעד, תוך הימנעות מנפגעים".[64] כמו במבצע "רביב", נקבעה מדיניות של מינימום אבדות, ולכן ירידה מהנגמ"שים לפיצוץ בונקרים הותנתה ב"תנאי שקט מתאימים ביעד".[65] "דב לבן" תוכנן לפעול בשישה טנקי פִּי־טִי־76 ובשבעה נגמ"שי בִּי־טִי־אָר־50.

וכך העריכה מחלקת המחקר באגף המודיעין:

מבצע זה של צליחת כוח משוריין במרחב התעלה, גם אם הוא מצומצם בהיקפו, יעמיד בפני המצרים בעיה הסברתית בעיקר כלפי פנים. משמעותה של צליחה ראשונה כזו היא שישראל מסוגלת לבצע פעולה קרקעית גם בחזית העיקרית - היא התעלה. הם ישתדלו להתגבר על כך על ידי הטענה "שהאויב נהדף והוכרח לסגת תוך אבדות כבדות, מבלי שהצליח לבצע את משימתו" [...] המבצע עשוי להוסיף על הדימוי במערב של ישראל חזקה המסוגלת לפעול התקפית על ידי כוח יבשתי גם במרחב התעלה, על אף העוצמה והמעורבות הצבאית הרוסית.[66]

הכוח הפושט יצא בליל 26-25 במאי 1970 בשעה 22:30 מטסה. בשעה 00:12 עבר את קו ההמתנה, בעוד חיל האוויר תוקף את היעד. בשעה 00:25 החל ירי טנקים לחיפוי. ב־00:53-00:47 שני הטנקים המובילים ונגמ"ש "שקעו עם הכניסה למים"; טנק שלישי שקע במהלך ניסיון חילוץ; הכול במרחק 4 מ' מהגדה המזרחית. גרשון בודנר שהיה בצוות אחד הטנקים זכר שהטנק שקע בבוץ עד התובה, ולא היה אפשר לנוע קדימה או אחורה. המצרים זיהו את התכונה והרימו תאורה. חיל האוויר חיפה על הכוח, ועד השעה 01:45 חולץ הרק"ם התקוע, והכוח חזר לטסה.[67] הלקח היה שיש לערוך ניסויי עבירוּת לרק"ם של "דב לבן" בשטחי בוץ.

בעקבות הפסקת האש בחזית מצרים באוגוסט 1970, הוחלט במפג"ש (מִפקדת גיסות השריון) במחצית 1971 להפוך את גדוד 88 ליחידת מילואים על בסיס כוח האדם שהשתחרר מהשירות הסדיר ביחידה. סרן יוסף (יוסל'ה) יודוביץ', קצין האג"ם של חטיבה 421, קיבל במינוי משנה את תפקיד המג"ד, וניתנה לו יד חופשית בבחירת אנשי הסגל. הוא בחר לסגנו את סרן אמציה אטלס, ששירת אז בחטיבה 200.[68] בגדוד במתכונתו החדשה היו כ־180 אנשי צוות טנקים ולוחמי חרמ"ש וכ־100 אנשי פלוגת המפקדה, שישה טנקים ו־15 נגמ"שים. בידי פיקוד הגדוד היה שיקול הדעת האם לצרף או להדיח חיילים. לגדוד טוּפח דימוי של יחידת סיור מיוחדת המיועדת לפשיטות ולמבצעים מיוחדים - "קומנדו של שריון";[69] אלא שאיכות הרק"ם ומגבלותיו הגבילו בפועל את כשירותו לתפיסת ראש חוף והמשך פעולה ככוח חרמ"ש.[70] הארגון מחדש של הגדוד כלל אימונים בצאלים, בימת ברדוויל שבצפון סיני ובראס מוחמד. שיאם היה בתצוגת תכלית במאי 1973 לרמטכ"ל ולפיקוד העליון בראס א־טנטור. התצוגה כללה ירידה מנחתת בלב ים, שיט לדוברה 400 מ' מהחוף, ירי מהדוברה והמשך שיט לחוף. לדברי המג"ד, "התרגיל היה מוצלח, קיבלנו מחיאות כפיים מכל הצמרת. הנחתות הגיעו, הטנקים ירדו, אנשי חיל הים ירדו לחוף, שמנו נצנצים לסימון, כבשנו ראש חוף ואחר כך הגיע עיקר הכח".[71] נראה שרישומה של תצוגת התכלית בתרגיל בראס א־טנטור הוא שקיבע את דימוי היחידה בפיקוד הבכיר של צה"ל.

 

"דב לבן" במלחמת יום הכיפורים

ביטוי ליכולת המשוערת של צה"ל בפשיטות אמפיביות באמצעות רק"ם רוסי אפשר למצוא בתוכנית "אור ירוק", שראשיתה ברענוּן הערכת מצב בנובמבר 1972. התוכנית הייתה למבצע התקפי בזירת ים סוף שיהווה "איום על עומק מצרים" וסיוע למאמץ התקפי עיקרי בגזרת תעלת סואץ. התכנון, שהחל במטכ"ל, הועבר לפיקוד הדרום ולחֵילות באפריל 1973 ונידון בקד"מים (קבוצת דיון מוקדמת) במהלך כוננות "כחול לבן".[72] בנוסח פקודת המבצע מ־1 במאי 1973 הוא הוגדר "מהלך אוגף משוריין בזירת מפרץ סואץ בשתי אפשרויות בסיסיות" - בהיקף מרבי או בהיקף מצומצם.

בהיקף מרבי – התקדמות על ציר ביר ערידה לכיוון עמק הנילוס, התקדמות על ציר זעפרנה-ביר עדיב-סואץ וחבירה עם כוחות "חתול מדבר", והתקדמות על ציר זעפרנה-ע'רדקה כדי להשתלט על מערכת הפקתו של הנפט במפרץ סואץ, לרבות שדה מורגן והיאחזות רצופה לכל אורך החוף המערבי של המפרץ.

בהיקף מצומצם – שני המהלכים לאורך החוף בלבד, ללא עמק הנילוס.[73]

ב־8 במאי הוצג המבצע על ידי פיקוד הדרום בקד"ם הרמטכ"ל ואושר.[74] החטיבה שסומנה למבצע על סמך ההישג של מבצע "רביב" הייתה חטיבת הטירנים 274,[75] ובכללה גדוד 88 ''דב לבן'', שהימ"ח (יחידת מחסני חירום) שלו היה בשרם א־שיח'.

לדברי המג"ד, שולב הגדוד גם בתכנון של אוגדה 143 חצי שנה קודם למלחמה, כשזו הייתה תחת פיקודו של אלוף שמואל גונן (גורודיש) בעת היותו ראש מה"ד. לפי תוכנית זו היה אמור הגדוד להגיע למעוז "לקקן" ב־"ש" פחות שש שעות, לצלוח את התעלה, לנוע צפונה ולהשמיד את הארטילריה המצרית בנפישה.[76]

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוטסו חיילי גדוד 88 לשרם א־שיח'. הגדוד הצטייד ונסע על שרשראות לא־טור כדי לסייע ללחימה בקומנדו מצרי. מעדויות מאוחרות עולה שחלק מהכלים היו בכשירות נמוכה וחלקם לא טופלו מאז התרגיל בחודש מאי.[77] בהשוואה לתקן, חמישה משישה טנקים היו כשירים ו־10 נגמ"שים מתוך 15.[78] לדברי מ"פ המפקדה, "לא היו דרגי א' ליחידה: דלק, מים, תחמושת למילוי חוזר, מזון, חלקי חימוש לתחזוקת הכלים, רכב תאג"ד, רכבי קשר ועוד [...] שלא לדבר על כך שתחמושת הטנקים שלנו הייתה ייחודית מאוד ובכמות מוגבלת בצה"ל ונמצאה רק במחסנים של היחידה".[79] ימ"ח הרכב היה ריק ובשל כך 70-65 מחיילי הגדוד, רובם אנשי מפקדה, נותרו בזמן המלחמה בימ"ח.[80] בא־טור ישב הגדוד במשך שבוע באפס מעשה, כשהוא עובר מחניון יום לחניון לילה, וחוזר חלילה.[81]

אחרי שבוע ללא פעילות של ממש, הגיעה ב־14 באוקטובר 1973 פקודת התראה לצליחה. ב־15 בחודש הוטס המג"ד לטסה במסוק לקבוצת פקודות, ובאותה עת נשלחו עשרה מובילים להסיע את הגדוד צפונה. המג"ד מצא שהתכנון לגדוד בצליחה היה זהה לתוכנית שהוכנה באוגדה 143 לפני המלחמה.[82] הגדוד הועמס על המובילים באחריות הסמג"ד ונע צפונה כשהוא מאובטח לכל אורך הדרך על ידי היחידות שדרכן עבר. הגדוד התעכב בראס סודר בשל הנחיות סותרות של פיקוד הדרום והמטכ"ל לגבי תנועה בלילה. בבוקר 16 באוקטובר היה ברור למג"ד שהגדוד אמנם קרוב, אך לא יגיע בזמן לצליחה.

בשעות לפני הצהריים באותו יום הוטס המג"ד במסוק לבלוזה, למפקדתו של תא"ל ששון יצחקי שפיקד על אוגדה מאולתרת שבלמה את הארמייה המצרית השנייה בגזרתה. יצחקי הודיע לו שיש לו משימה מיוחדת. האוגדה תביים התקפה חזיתית שתאפשר לגדוד 88 לצלוח, להשמיד בסיסי טילי קרקע-אוויר (טק"א) בגדה המערבית ולחזור. משהתברר כי הפיקוד טרם אישר את הפעולה, חזר המג"ד למסוק והורה לו להחזירו במהירות לטסה. בה בעת הוא הורה לסמג"ד להיכון לתנועה, בהנחה שכל זמן שהגדוד יושב בטסה, יימצאו מי שידרשו אותו למבצעים דומים.[83]

בלי לעדכן איש (אף לא את מפקד אוגדה 143) יצא הגדוד על שרשראות ל''לקקן'' והגיע לקראת שחר 17 באוקטובר. בהגיע הגדוד התקשר המג"ד למפקד האוגדה, אלוף (במיל') אריאל שרון, וזה הורה לו לחבור לפלוגת הטנקים א' (מגח) מגדוד 79 בפיקודו של רב-סרן אהוד גרוס ולפלוגת צנחנים סדירה על זחל"מים בפיקודו של רס"ן שמואל ארד. היה עליו לתפוס עמדות בניצב לחוף האגם המר, כלפי דרום, לחסימת חטיבה 25 המצרית שזוהתה נעה צפונית לאזור הצליחה. הכוחות תפסו עמדות בשעה 09:00-08:00 לערך כשהצנחנים ממוקמים בקרבת קו המים ובניצב לו.[84] לפי עדות מאוחרת, תפקידו של הגדוד היה לאבטח את המגחים.[85]

בשעה 11:00-10:00 החלה לנחות ארטילריה מצרית דלילה, וזוהו הטנקים המצריים מתקדמים צפונה. בהגיעם לטווח של 2 ק"מ פתחו טנקי המגח באש, ובטווח 1,500 מ' הצטרפו אל הירי טנקי פִּי־טִי־76 של "דב לבן".[86] אחרי חילופי האש הראשונים עזבה פלוגה א' מגדוד 79 את עמדותיה לתדלוק והתחמשות, והוחלפה בעמדותיה על ידי פלוגה ח' בפיקודו של סגן יאיר ליטביץ; ייתכן שהוא לא היה מודע כלל לנוכחות "דב לבן" בקרבתו, כל שכן לכפיפותו אליו. בהמשך הצטרף אליו הטנק של מח"ט 14 שהחליט לקחת חלק בקרב, ופלוגה א' חזרה והתמקמה ממזרח לו.[87]

מג"ד 88, יוסף יודוביץ, ביקש סיוע אווירי אך לא קיבל. בהגיע הטנקים המצריים לטווח 1,000 מ', הצהיר על קו עמדותיו כעל קו עצירה שממנו אין לסגת. בהגיעם לטווח 800-700 מ' הבחין לראשונה בהבהקים מהחוֹליות (דיונות) במזרח ופגיעות בטנקים המצריים. מבדיקה ברשת המבצעית של אוגדה 162 השכנה הבין שמדובר בטנקים של חטיבה 217. משזיהה את קולו של המח"ט נתן (נתק'ה) ניר, הודיע לו ניר בקשר גלוי על סגירת החשבון ביניהם מ־1967, כשיודוביץ חילץ אותו מזחל"ם בקרב אום כתף.[88]

לפנות ערב של 17 באוקטובר 1973, לאחר שחטיבה 25 המצרית הושמדה, קיבל הגדוד משימה לאבטח את הצירים "לקסיקון" ו"טרטור" ולתפוס עמדות בקו "שיק" לכיוון צפון – החווה הסינית. ב־18 בחודש, בעוד גדוד החי"ר 424 ("שקד") מטהר את בתי המשאבות, קיבל גדוד 88 פקודה לתקוף את מתחם החווה - "אמיר". הגדוד סרק את מבני החווה ללא קרב ונערך להגנת המתחם ולאבטחת האזור.[89] את הלילה עבר בחניון עם טנקים של פלוגה ח' מגדוד 79.[90] ב־18 בחודש נשאר גדוד 88 בעמדותיו והמשיך לאבטח את הצירים המובילים ל"לקקן".

בבוקר 19 באוקטובר, תחת ערפל כבד, הוחלף גדוד 88 בעמדותיו על ידי גדוד 410 מחטיבה 600. במהלך החבירה הבחין הגדוד בשלוש משאיות מצריות נוסעות בשטח והשמידן.[91] הגדוד קיבל הוראה לחצות את התעלה על גשר הדוברות ולעבור תחת פיקודה של חטיבה 14 במחנות דוור סואר. בשעות הצהריים נקרא המג"ד לקבוצת פקודות אצל מח"ט חטיבה 14, אל"ם אמנון שחק, לכיבוש מתחם "אורחה" (סרפאום).[92] יומיים קודם לכן, ב־17 באוקטובר, נקלע גדוד הצנחנים במילואים 565 מחטיבה 247 לשטח ההשמדה שממזרח למתחם, ובמאמצים קשים נחלץ משם.[93] עתה ביקשה אוגדה 143, שבאחריותה היה אזור ראש הגשר, להרחיב את שליטתה צפונה על שתי גדות התעלה, ועל חטיבה 14 הוטל להתקדם בגדה המערבית.[94] בשעה 12:30 נתן מח"ט 14 פקודה בעזרת מפה ופוטוסטט,[95] שבהם זוהו ריכוזי רכב וציוד צליחה.[96] המשימה הייתה להשתלט על מתחם "אורחה" ולפתוח את ציר הרוחב ''ורדית'' המחבר את צירי האורך ''מסכה'' שבשוליים המערביים של אזור החיץ החקלאי ו''חבית'' המקביל לו ממערב. לדברי מג"ד 88, הוא שאל על סיוע ארטילרי ונענה שאין בו צורך כי מדובר במתחם מנהלי. דבר לא נאמר על הקרב של גדוד הצנחנים יומיים קודם לכן.[97]

בשעה 13:20 נעו הכוחות צפונה עד למפגש הצירים "חבית"-"ורדית", ומשם מזרחה ל"ורדית 32". בשעה 14:00 עלו חפ"ק החטיבה ומפקדי היחידות לתצפית מגבעה צפונית לציר "ורדית". התצפית לא שינתה את ההערכה שמדובר במתחם עורפי, ולא זיהתה נוכחות של חיילי קומנדו מצרים מצוידים בנשק נ"ט אישי. התוכנית המקורית של המח"ט שונתה, וסוכם שגדוד 88 יתקוף וישטוף ממזרח את המתחם ("אורחה 1") שמשני צידי ציר "ורדית" החולש על תעלת המים המתוקים, על מסילת הברזל הצמודה לציר ''מסכה'' ועל הכפר סרפאום, שהוגדר יעד גדודי. לפי התוכנית, בעקבות גדוד 88 יכבוש גדוד 424 כשהוא מתוגבר בפלוגת טנקים מגדוד 79 לסיוע קרוב[98] את החלק המערבי של המתחם ("אורחה 2").

ההתקפה החלה בשעה 14:30.[99] מג"ד 88 חילק את הגדוד לשני כוחות: כוח  א' בפיקודו עם שני טנקים וחמישה נגמ"שים נועד לכבוש את היעד הגדודי – הכפר

סרפאום שממזרח ל"אורחה" - הכוח נע על ציר ''ורדית'' מזרחה. בהגיעו לגשרון למרגלות "אורחה" זוהה מוצב חוץ מצרי קטן שחייליו נופפו לטור הישראלי לשלום[100] בהניחם שמדובר בכוח מצרי. כיוון שחיילי הגדוד לא היו מיומנים בטיהור רגלי של יעד מבוצר, ביקש המג"ד מהמח"ט אישור להמשיך בתנועה תוך כדי ירי על המתחם, ואושר לו.[101] הכוח המשיך לנוע על ציר ''ורדית'' מזרחה עד לכפר שבו אחד הטנקים פרס זחל על מסילת הברזל.

בכוח ב' של הגדוד בפיקוד הסמג"ד היו שלושה טנקים וחמישה נגמ"שים. משימתו הייתה לעלות על גבעת "אורחה 1" הצפונית ולחפות לכיוון מזרח על כוח א' בכניסתו לכפר. הכוח נע אחרי כוח א', ובהגיעו למרגלות הגבעה, מצפון ל"אורחה 1", נפרס כשכל הנגמ"שים משמאל, נגמ"ש הסמג"ד במרכז ומימין שלושת הטנקים. הכוח הישראלי עלה על היעד. בשל הבלבול בצד המצרי לגבי זהות הכוח, פתח הכוח הישראלי ראשון באש. המצרים הגיבו באש מנשק קל ונ"ט חזקה. אחד הטנקים נפגע מייד, ושני האחרים עצרו ותפסו עמדות. נגמ"ש מפלוגה ג' נפגע אבל המשיך בתנועה. אחריו נפגעו שני הנגמ"שים האחרים. בנגמ"ש הסמג"ד היו פצועים. החי"ר המצרי נערך להסתערות על מי שנותר מהכוח.

השיטה להתמודד עם החי"ר המצרי במהלך הסתערות שריון על יעד באמצעות ירי מעל גבי נגמ"שים - שאותה תיאר אדן בהקשר מבצע "רביב" כשיטה מיוחדת להקטנת סיכויי ההיפגעות של הלוחמים[102] – התבררה כקטלנית לכוחותינו, שנתקלו בחי"ר מצרי מחופר ומצויד בנשק נ"ט אישי. לדברי המג"ד, לא הייתה הוראה לפני המלחמה שלא לאמן לוחמי חרמ"ש בלחימה רגלית, אולם חיילי גדוד 88 לא היו מיומנים בכך. עיקר כוח האש של החרמ"ש היה המקלעים שהותקנו על הנגמ"שים. מספר הלוחמים הפנויים ללחימה רגלית היה קטן, ובהיעדר דלת לנגמ"ש בִִּי־טִי־אָר־50 – היו צריכים לקפוץ מעל הדופן כדי לרדת ממנו.[103] כיוון שהחיילים לא ירדו מהנגמ"שים לפני העלייה על היעד, קפיצה מעל הדופן בשטח מוכה אש נתפסה כסיכון מיותר. נראה שההנחה הייתה כי יהיה אפשר להשתלט על היעד ב"תנועה ואש".

עמיר רם, לוחם מפלוגה ב', תיאר את לחימתו של נגמ"ש המ"פ: "הכלי של המ"פ התקדם כשכל כלי הירי עובדים. פתאום חטף פגז נ"ט מקדימה [...] הכלי נעצר ושמענו בקשר שהמ"פ צועק 'נהג לאחור' [...] עוד פגז נכנס בכלי של המ"פ [...] ראינו חלק מהצוות קופץ ממנו ונשכב ליד הכלי [...] הכלי נשאר במקומו והמנוע עובד".[104]

הסמג"ד ביקש בקשר עזרה מהמג"ד.[105] המג"ד השאיר בכפר נגמ"ש כדי לאבטח את הטנק התקוע ויצא עם יתרת הכוח לסייע לסגנו. בהגיחו משורת העצים שהייתה בינו לבין המתחם, זיהה את הנגמ"ש של מ"פ ג' ועמדת תותחים דו־תכליתיים. הוא כיוון את הכוח שעימו לנקודה הגבוהה ביותר במתחם, ששם עמד נגמ"ש הסמג"ד, ופינה נפגעים. היה ברור שאין בכוחו של הגדוד לטהר את המתחם. המג"ד ביקש מהמח"ט עזרה, וגדוד 424 שלח את הפלוגות שקיבל כתגבורת – בה"ד 1 ו"כוח שמוליק" מחטיבה 35 – ואלה התחילו לטהר את התעלות ברגל בחיפוי הטנקים של גדוד 79 שנזהרו שלא להתקרב לטווח מטולי ה־אָר־פִּי־גִ'י.[106] כל הכלים של גדוד 88 נפגעו. הגדוד עסק בארגון מחדש, ועם דמדומים עזב את "אורחה" ונע מערבה כדי להתארגן באזור "ורדית 82".[107] בקרב על "אורחה" היו לגדוד "דב לבן" 16 הרוגים ו־27 פצועים.

הסמג"ד פינה את הנפגעים לאזור הצליחה וחזר עם רק"ם שלל חדש. ב־20 באוקטובר קיבל הגדוד משימה לסייע בטיהור בסיסי טילי קרקע-אוויר עם גדוד הטנקים 184 מחטיבה 14. הוא הגיע עד לתעלת המים המתוקים שליד הכפר נפישה, שהיה גבול ההתקדמות של אוגדה 143 צפונה לאורך ציר "חבית". ב־21 בחודש חזר הגדוד כדי להתארגן באזור "חבית 30-29", שם הותקף פעמיים על ידי מטוסים מצריים. שניים מלוחמי הגדוד ובהם סמ"פ א' נהרגו, ושניים נפצעו.[108] הגדוד חזר ב־22 באוקטובר לתפוס עמדות בנפישה לכיוון צפון.

באותה עת קיבל מח"ט 14 הוראה ממפקד האוגדה - להתקדם צפונה לכיוון איסמאעילייה לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקפה. גדוד 88 הצטוות לכוח בפיקוד המח"ט. בכוח היה גם גדוד 79, שנועד לנוע אחרי חטיבה 35 על ציר "מסכה" (שממנו לא היה אפשר לרדת לשוליים) ולפרוץ לעיר; פעולה שנראתה למג"ד 88 כהתאבדות.[109] גדוד 88 חָבר לכוחות על "מסכה". חטיבה 35 התקדמה עד שנבלמה באזור "מסכה 20", ושאר הכוח עצר במקומו עד שהפסקת האש נכנסה לתוקפה.[110]

הגדוד עבר לפנארה שעל שפת האגם המר, ומשימתו למנוע מעבר אספקה לארמייה השלישית הנצורה דרך האגם. ימים מספר אחרי כן נשלח המג"ד להחליף את מג"ד 25 שנפצע, ושבועיים אחר כך נשלח הסמג"ד להקים גדוד עם טנקי שלל וחיילי חי"ר שהוסבו לשריון.[111] בשלב הוצאת כוחות צה"ל מהגדה המערבית חזר הגדוד לטסה, והציוד הוחזר למחנה חסה.[112] בסוף המלחמה הוכפף גדוד הסיור 88 לאוגדה 440, עוצבת "חלמיש", ושבועיים לאחר מכן הוכפפה יחידת הסיור 88 למפקדת גיסות השריון.[113] ביוני 1974 פורסם צו לפירוק גדוד הסיור 88.[114]

 

סיכום ומסקנות

הסיבה הראשונית לכתיבת מחקר זה הייתה האזכורים התכופים של יחידת "דב לבן" במהלך דיונים במצפ"ה בעת ההיערכות לצליחה, למרות יכולותיה המוגבלות. ממחקרי המצפ"ה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון השנייה, שכתב שמעון גולן במחלקה להיסטוריה – עולה התופעה של היתפסות לפתרונות "פלא" במצבי מצוקה, לאחר שמוצו התוכניות המבצעיות והתבררו כבלתי מספיקות או בלתי מתאימות למציאות המתהווה. במלחמת יום הכיפורים נידונה כמעט מדי יום תוכנית לכיבוש פורט פואד ופורט סעיד,[115] יעדים שהתרומה הפוטנציאלית שלהם להשגת ההכרעה המבוקשת מוטלת בספק. כמו כן נידונה התוכנית "אור ירוק" לפשיטה אמפיבית במפרץ סואץ, אף שהכוחות שנועדו לה במקור, כולל "דב לבן" וחטיבת טנקי הטירן, שולבו כבר בלחימה בגזרות אחרות, והגם שלצה"ל לא הייתה היכולת לספק לפשיטה את המעטפת האווירית הדרושה. מתוך כך עולה חשיבותן של תוכניות מבצעיות שאינן נגזרות מתרחיש ייחוס אחד, והיכולות לספק למצפ"ה מצפן כיצד לפעול במציאות השונה מהערכותיו הראשוניות.

ההצהרות לפיהן קווי הפסקת האש בתום הלחימה ב־1967 מהווים גבולות ביטחון מיטביים, וההנחה שהניצחון יצר את ההרתעה המוחלטת, נתקלו במציאות של התכתשות מתמדת של צה"ל עם ארגוני המחבלים ועם צבאות מצרים, ירדן וסוריה במערכות התשה סטטיות. בשנים שלפני 1967 הוקמו מספר סיירות ללחימת ביטחון שוטף (בט"ש) גזרתית ומטעמי יוקרה אישית וארגונית. תופעה זו צברה תאוצה אחרי מלחמת ששת הימים. לכל חטיבות השריון היו פלוגות סיור – "סיירת שריון". הסיירות הפיקודיות – "שקד", "חרוב" ו"אגוז" – גדלו לגדודים ואליהם התווספו פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר הסדירות, שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. הסיירות גילמו עתה את האתוס ההתקפי והתחבולני של צה"ל בעת שעיקר הצבא לחם במערכות בעלות אופי סיזיפי מתסכל. מפקדת גיסות השריון המופקדת על הכוח העיקרי של צבא היבשה לא הסתפקה בפלוגות הסיור החטיבתיות שחסרו את ההילה והיוקרה של סיירות החי"ר, ויזמה את הקמתה של יחידת פשיטה מיוחדת וסודית משלה – "קומנדו שריון".

ייחודה של היחידה נגזר מהרק"ם האמפיבי שבו צוידה וממנו נגזר ייעודה – מבצעים אמפיביים, ובמיוחד תפיסת ראש גשר כחלק ממבצע צליחה מקיף של מכשול מים רחב. אולם, כפי שהתברר בהדרגה, מדובר היה בציוד בכשירות טכנית נמוכה ובעל יכולות מוגבלות. בנוסף לכך, בהינתן שמייד אחרי הניצחון ביוני 1967 התחיל חיל הנדסה להקים מערך צליחה - שמנה בשיאו שלושה גדודים שייעודם העיקרי היה צליחתה של תעלת סואץ ואשר שימש להכשרת יחידות היבשה בטכניקת הצליחה - סביר להניח שהצבא המצרי היה מודע לבנייתה של יכולת אמפיבית בצה"ל, כל שכן אחרי מבצע "רביב" שבמהלכו נחשף השימוש ברק"ם שלל אמפיבי. בנסיבות אלה, הדגש שניתן לחשאיותה של היחידה נראה מוגזם.

מי שהכירו את הרק"ם ואת מגבלותיו, למשל יואל גורודיש שהופקד על נושא הרק"ם הסובייטי במחלקת תח"ש, הבינו שמדובר ביחידה בעלת כשירות לתרחיש מוגבל ביותר – תפיסת מאחז ראשוני בנחיתה אמפיבית. משימות המשך כמו ביסוס ראש חוף, הרחבתו והתקדמות ממנו לפנים הארץ היו למעלה מכוחו. לא כך סברו מפקדי שריון בכירים אחרים, שייחסו לגדוד יכולות של "קומנדו שריון", להבנתם של מפקדי הגדוד ב־1973, במידה רבה בזכות הצגת תכלית מוצלחת במיוחד באביב 1973.[116] לרושם בדבר הפוטנציאל של הגדוד התווספה התובנה שאת ההישג של מבצע "רביב", בתנאים המיוחדים של 1969, ניתן לשכפל ואף להרחיב לכלל מהלך מערכתי או אסטרטגי במלחמה.

הבעייתיות הטמונה בקיומה של יחידה מיוחדת שייחודה נגזר מהאמל"ח שהיא מפעילה עולה מסיפורו של גדוד 88. מגבלות הרק"ם האמפיבי הרוסי קבעו את מגבלות תרחיש הייחוס להפעלת היחידה. מגבלות היחידה היו כמגבלות הרק"ם. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא היה אפשר להפעיל את היחידה לייעודה, ולכן היא הופעלה כיחידת סיור רגילה אף שלא הייתה כזאת. התוצאה הייתה הפגיעה הקשה שספג הגדוד בקרב על "אורחה", כשלא עלה בידו "לשטוף" את המתחם ולהכניעו. זה לא היה מקרה ראשון שבו הופעלה יחידת אמל"ח מיוחד למשימות שאינן מתאימות לייעודה המקורי וליכולותיה עם תוצאות שעלולות להיות קשות במיוחד[117]. מתוך כך עולה סוגיית העלות לעומת התועלת שבהקמת יחידה להפעלת אמל"ח בעל יכולות כה מוגבלות. כמו כן יש להוסיף לחישוב העלויות את הפרשתו של כוח אדם מובחר על חשבון יחידות אחרות.[118] ובהינתן שתועלתה של היחידה לצה"ל מוגבלת, בין היתר בשל תוחלת החיים הקצרה של האמל"ח שברשותה.[119]

בתוך כך עולה סוגיית אחריתה של יחידה שתכליתה המקורית התייתרה. החלופה לסגירת היחידה ופיזור אנשיה, כפי שקרה לגדוד 88, היא שינוי ייעודה תוך כדי שימור מורשתה וסממניהָ כסיירת. מגמת שימור המורשת של יחידות ששינו את ייעודן וזהותן המקצועית התחזקה בשנים האחרונות בצה"ל, ואפשרה את המשך קיומן של יחידות מיוחדות כמסגרות נפרדות גם אחרי שההצדקה המקורית להקמתן התבטלה.

שיטת הפעלתו של גדוד 88 ב"אורחה" מלמדת על בעיית השתרשותו של תו"ל שגוי ובלתי מתוקף, הסותר את התורה המוסמכת.[120] החרמ"ש הופעל ללחימה בחי"ר מעל  הנגמ"שים, תוך התעלמות מייעודו כנגזר משמו ("חיל הרגלים") וכמוגדר בתורה לגבי לחימה רגלית. שיטת הלחימה מעל הנגמ"שים, שתאמה את הנסיבות המיוחדות של מבצע "רביב" (נגד יחידות שירותים, הפתעה, אויב ללא נשק נ"ט אישי), התגלתה כהרת אסון בלחימה נגד לוחמי חי"ר וקומנדו המצוידים בנשק נ"ט אישי.[121] כפי שהעיר מג"ד 88, שהיה בעברו הצבאי איש סיירת שריון, הכשרת החרמ"ש בלחימה רגלית לא בוטלה אלא קיבלה עדיפות נמוכה בארגון שהתמקד ב"תנועה ואש" וב"קצב השריון", בהסתמכו על "הלם השריון" כגורם שיכריע במלחמה עתידית. בהכשרת החרמ"ש לפני המלחמה לא הוקדשה תשומת לב למשמעויות של לחימה בחי"ר המצויד בנשק נ"ט אישי ונישא. יתרה מזו, במקרה של גדוד 88 שהגיע מאוחר במלחמה למגע עם החי"ר המצרי, איש לא מצא לנכון להעביר לו את הלקחים המתאימים ממפגשים מוקדמים של יחידות אחרות עם החי"ר המצרי. מכל מקום, לקחי חטיבה 14 בנושא לוחמת החרמ"ש מייחסים את הכשלים בלחימה לרמת לוחמי החרמ"ש ול"מגבלות האמצעים", אך לא לתו"ל. הפתרון המוצע היה לקבוע בכל כיתת חרמ"ש צוות של מפקד ושלושה לוחמים הכשירים, בין היתר, ללחימה קרקעית. התרגולת להפעלת השריון בהבקעת מערך המשופע בחי"ר נותרה "ריכוז הכוח והבקעה בגזרה צרה"; היינו, ללא תלות בפעולה רגלית.[122] הפעלת החרמ"ש הייתה בהתאם לתו"ל שגוי בצבא, שבו פעלו גופים תורתיים מוסמכים ומוכרים, ולא זכתה להתייחסות בלקחים.

לבסוף, ניכרת בסיפורו של גדוד 88 במלחמת יום הכיפורים חולשת מודיעין האויב בשלבים מתקדמים, שבהם היה ניתן לצפות לשיפור בתמונת המודיעין בשל הלוחמה הממושכת בגזרת הארמייה השנייה. תמוה במיוחד היעדרו של מודיעין עדכני ביציאה לקרב על מתחם "אורחה" ב־19 באוקטובר 1973, יומיים אחרי שגדוד באותה אוגדה נקלע לחזיתו של המתחם ואך בקושי הצליח להיחלץ לאחר קרב ממושך וקשה. אין בחומר עדויות על תחושת מצוקה מיוחדת לפני הקרב בשל היעדר מודיעין, והדבר חזר במהלך האחרון, שלא הושלם, בהתקפה לכיוון איסמאעילייה על ציר "מסכה". לנושא זה אין כלל זכר בלקחי החטיבה.

 

[1] אלון קדיש הוא פרופסור בדימוס מהאוניברסיטה העברית ולשעבר ראש המחלקה להיסטוריה בצה"ל.

[2] מונוגרפיה כזאת ראוי שתיכתב. את עבודתי בנושא, מאז הנוסח הראשון, השלימה עבודת הדוקטורט של מאור לוי, "ארדוף אשיג אחלק שלל" (שמות ט"ו 9): צה"ל וטנקי השלל – ממלחמת סיני ועד לנגמ"ש האכזרית, שהוגשה באוניברסיטה העברית, מאי 2022 (להלן: לוי, צה"ל וטנקי השלל).

[3] ריאיון עם דוד דניאלי, 12 ביוני 2012.

[4] באש ובמים: סיפורה של יחידת דב לבן, הוצאת דב לבן, 2021 (להלן: באש ובמים).

[5]    שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים: קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, מודן, מערכות וצה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2012, פרק ז', עמ' 731 ואילך (להלן: גולן, מלחמה ביום הכיפורים).

[6]    שם, עמ' 858.

[7]  על ההבדלים בהגדרתה של מטרת הצליחה על ידי אלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 שבמסגרתה החלה הצליחה, ועל ידי עמיתיו המפקדים בפיקוד הדרום, ראו: אלון קדיש, "אריק שרון והחווה הסינית" בתוך: יואב גלבר, גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, צה"ל ומערכות, 2018, עמ' 21-7.

[8]    גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 877.

[9]    שם.

[10]   שם, עמ' 885.

[11]   שם, עמ' 889-888.

[12]   ימים מספר לפני תחילת המלחמה סיים רחבעם זאבי את תפקידו כאלוף פיקוד המרכז, ולא נקבע לו תפקיד חדש.

[13]   גולן, מלחמה ביום הכיפורים, עמ' 889.

[14]   שם.

[15]   יוסף (יוסל'ה) יודוביץ, "'דב לבן' במלחמת יום הכיפורים" בתוך: באש ובמים, עמ' 14.

[16]   גדוד 88 היה גדוד הנשק המסייע בחטיבה 8 במלחמת העצמאות. ב־1956 הפך בסיס האימונים הפיקודי של הנח"ל ליחידה 88, ובדצמבר 1957 שוּנה השם לגדוד 88. במאי 1958 הוכפף הגדוד לחטיבה 202 (הצנחנים), ובספטמבר שונה מספרה לגדוד 50. ראו: ארכיון צה"ל (להלן: א"צ) 856,1316/2002.

[17]   א"צ 707/1316/2002, פקודת ארגון לגדוד 88, אג"ם-תוא"ר, 16 באפריל 1967, מבטל צו ארגון מ־16 נובמבר 1966.

[18]   שם, 19 בדצמבר 1967.

[19]   א"צ 119/981/1970 אג"ם-תוא"ר, 29 ו־30 דצמבר 1968. לא מצאתי הסבר מוסכם למקור הכינוי "דב לבן", להוציא הערה אגבית של אחד מלוחמי היחידה: "גדוד 88, בגימטריה 'דב לבן'". יזהר סייבי, "לאחר שנות דור", בתוך: באש ובמים, עמ' 202.

[20]   שם, וגם: אג"ם-תוא"ר, 30 בדצמבר 1968.

[21]   שם, אג"ם-תוא"ר, 29 בדצמבר 1968.

[22]   החטיבה כללה גדוד טנקי שרמן ושני גדודי חרמ"ש ושכנה במחנה שדי תימן.

[23]   א"צ 78/222/1974, אג"ם-תוא"ר, מאי 1969.

[24]   שם, אג"ם-תוא"ר, 7 באפריל (15 מאי 1969).

[25]   שם, [הוצאת גי"ש] 22 באפריל 1969.

[26]   שם, אכ"א-ארגון, 26 במאי 1969.

[27]   שם, אג"ם-תוא"ר, 18 ביוני 1969.

[28]   "הטירן עשה את שלו – שיח מפקדים", שריון: ביטאון עמותת השריון 8, מאי 2000, עמ' 21 (להלן: הטירן עשה את שלו).

[29] Christopher Chant, World Encyclopedia of the Tank, revised edition, Stroud Gloucester: Sutton Publishing 2002 2002, p. 291

 

[30]   א"צ 1974/ 78/222, אג"ם-תוא"ר, 18 יוני 1969.

[31]   ריאיון עם ד"ר גרשון בודנר, 15 בינואר 2012 (להלן: ריאיון עם גרשון בודנר).

[32] הנתונים מתוך: א"צ 119,981/1970, אג"ם-תוא"ר, 29 בדצמבר 1968), נספח ד'. נתונים שונים במעט ראו:

Christopher F. Foss, Jane`s World Armoured Fighting Vehicles, London: Macdonald and Jane`s, 1976, pp. 64-65.

Chant, World Encyclopedia of the Tank, pp. 290-292.                                                                                                                        

[33] באש ובמים, עמ' 138.

[34] Foss, Jane`s World Armoured Fighting Vehicles, pp. 265-266.

[35] הטירן עשה את שלו, עמ' 21; ריאיון עם תא"ל (במיל') יואל גורודיש, 26 באוקטובר 2011. הצמדת הטנקים הרוסיים להישט נבעה מהיכולת להכניס מספר רב יחסית של טנקים רוסיים לנחתת. ראו גם: באש ובמים, עמ' 23-22.

[36]p. 125  Jane`s World Armoured Fighting Vehicles, ,Foos

[37]   אברהם אדן (ברן), על שתי גדות סואץ, עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1979, עמ' 49; א"צ 1974/ 678,7, מפק' גי"ש-אג"ם, פקודת מבצע מס. 1, 18 ביולי 1969; פקודת מבצע מס. 2, 20 ביולי 1969; מפג"ש-תח"ש-מדור תחקירים והיסטוריה, מבצע "רביב", פשיטת כח משוריין של צה"ל על החוף המערבי של מפרץ סואץ בתאריך 9 ספטמבר 1969, אוגוסט 1970, עמ' 3 (להלן: מבצע "רביב"). על התחקיר חתום אל"ם גל אהרון, ראש תח"ש.

[38]  שם, עמ' 7.

[39]   שם, עמ' 8.

[40]   שם, עמ' 16.

[41]   שם, עמ' 32.

[42]   א"צ 75/ 922, 1605.

[43]   א"צ 1661,192/1974, סיכום "רביב" בחטיבה 8, 11 בספטמבר 1969, עמ' 28-27.

[44] מבצע "רביב", עמ' 43; ראו גם: איתן הבר, "'נוע!' רעמה הפקודה והפשיטה החלה", ידיעות  אחרונות, 10 בספטמבר 1969: "החיילים הישראלים ירו ללא הרף, ירו לכל מקום [...] ירו מתוך כלי הרכב והקפידו שלא לחשוף עצמם".

[45]   מבצע "רביב", עמ' 61.

[46]  א"צ 1660,1920/74, מבצע "רביב" תחקיר וסיכום מטכ"לי, נערך בחמ"ל אג"ם-מבצעים, 15 בספטמבר 1969, עמ' 9.

[47]   שם, דברי סא"ל הראל (פינקו), עמ' 20.

[48]   שם, עמ' 46.

[49]  לוחמת שריון, הס/3-1, המטה הכללי - עקד שריון, שבט תשכ"ו, ינואר 1965.

[50]   א"צ 1600,192/74, עמ' 54.

[51] אלי לנדאו, "הפשיטה הכתה בתדהמה את ארצות ערב", מעריב, 10 בספטמבר 1969 (להלן: לנדאו, הפשיטה הכתה בתדהמה).

[52]   סיכום "רביב" בחטיבה 8, עמ' 20-19.

[53] לנדאו, הפשיטה הכתה בתדהמה.

[54] אלי לנדאו, "הנחיתה במפרץ", מעריב, מוסף "ימים ולילות", 11 בספטמבר 1970, עמ' 11.

[55]   סיכום "רביב" בחטיבה 8, עמ' 43.

[56]   א"צ 1660,192/74, עמ' 47.

[57]   א"צ 1661,192/74, עמ' 14-13.

[58]   א"צ 1660,192/74, עמ' 48.

[59]   שם.

[60] ריאיון עם גרשון בודנר. ראו גם את עדויותיהם של סידור כהן, חנן ישכר ואברהם לוקר בתוך: באש ובמים.

[61]   א"צ 156,414/1973 אג"ם-מבצעים, 6 במארס 1970. תודתי לאל"ם (במיל') משה גבעתי, שאיתר את התיק וחלק איתי את תוכנו.

[62]   שם, מברק 25.3, לשכת ראש אג"ם, 8 אפריל 1970.

[63]   שם; טריז א'.

 [64]  שם, מבצע "טריז" פקודת מבצע מס. 1, אג"ם-מבצעים, 15 במאי 1970.

[65]   שם.

[66]   שם, אגף המודיעין-מחלקת המחקר, 19 במאי 1970.

[67]   שם, מפקדת גיסות השריון-מבצעים, 20 ביולי 1970; ריאיון עם גרשון בודנר.

[68]   הטירן עשה את שלו, עמ' 22; ריאיון עם אמציה אטלס, 18 בינואר 2012; ריאיון עם יוסל'ה יודוביץ' ואמציה אטלס, 16 באפריל 2012 (להלן: ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס).

[69]   הטירן עשה את שלו, עמ' 25. לפי יודוביץ', הביטוי היה של אדן. ראו גם עדותו של אברהם לוקר, תותחן טנק: "ליחידה שלנו קראו דב לבן, נדירה, מיוחדת ומסוכנת. היינו שריונרים בכל רמ"ח אברינו [...] היחידה שלנו הייתה יחידה מובחרת, האליטה של השריון". באש ובמים, עמ' 138.

[70]   ריאיון עם תא"ל (במיל') יואל גורודיש, 26 באוקטובר 2011 (להלן: ריאיון עם יואל גורודיש).

[71]  הטירן עשה את שלו, עמ' 22, 25; ריאיון עם אמציה אטלס.

[72]   א"צ 344,78/1976.

[73]   א"צ 7,85/1976 אג"ם-מבצעים, מאי 1973.

[74]   א"צ 344,78/1976.

[75]   ריאיון עם יואל גורודיש.

[76]   ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[77]  ראו: דברי סידור כהן, מ"פ א' בתוך: באש ובמים, עמ' 133.

[78]  דברי רפי פינטו, מ"פ המפקדה בתוך: באש ובמים, עמ' 165.

[79]  שם, עמ' 164.

[80]  שם, עמ' 167-166.

[81]   ריאיון עם גרשון בודנר; ריאיון עם אמציה אטלס.

[82]   ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[83]   שם.

[84]   שם, יאיר ליטביץ, צ־817831 בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, חמ"ד, הוצאת אפי מלצר, 2011, עמ' 153-152 (להלן: ליטביץ, צ־81781); רמי בר אילן, שלום לאהבה, חיים רב בר־אילן [ברלין]), 2011, עמ' 148.

[85]   ראו: עדות עמיר רם, באש ובמים, עמ' 55.

[86]   ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[87]   ליטביץ, צ־817831, עמ' 157; לפי: אל"ם נתק'ה ניר עם דני שלום, נתק'ה: הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2010, עמ' 181-180 (להלן: ניר ושלום, נתק'ה); בעת שחטיבתו, 217 (צנטוריונים), הייתה בעמדות ממזרח לציר ההתקדמות של חטיבת הטנקים המצרית, זיהה מג"ד 126 סא"ל גיורא קופל, שכוח טנקים שהיה בעמדות בחסימה מצפון לציר ההתקדמות המצרי פינה את מקומו ונע צפונה. למקום נשלחה מחלקת טנקים. ייתכן שמדובר ביציאת טנקי פלוגה א' בטרם זוהתה כניסת טנקי פלוגה ח' לעמדותיהם.

[88]   ניר ושלום, נתק'ה, עמ' 96. במלחמת ששת הימים ניר היה מג"ד 63, ויודוביץ' היה מ"מ הסיור של חטיבה 214. על החילוץ ועל פעולות אחרות קיבל יודוביץ' את אות המופת.

[89]   ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[90]   ליטוביץ, צ־817831, עמ' 137-132.

[91]   ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס. ראו גם: עדות עמיר רם בתוך: באש ובמים, עמ' 59.

[92]   מלחמת יום הכיפורים, חטיבה 14, אוקטובר 1975, נספח א' טבלת אירועים.

[93]   ראו: ברוך נבו ונורית אשכנזי, השיבה מסרפאום: אסא קדמוני – סיפורו של גיבור, ספריית מעריב, 2006, עמ' 158 ואילך.

[94]   [יוחנן יעקובי], הקרב על מתחם "אורחה" (19 באוקטובר, 1973) ניתוח אירוע, אג"ם-מה"ד-היסטוריה, פברואר 1978, עמ' 2.

[95] פוטוסטט - הדפס של תצלום אוויר (תצ"א) מוגדל עם סימנים טקטיים והסברים מילוליים.

[96]  דברי אמנון רשף בתוך: חטיבה 14, עמ' 137; ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[97]  ריאיון עם אמציה אטלס. מ"פ ג', אבי סרלין, זכר שמח"ט 14 "נתן לנו להבין שלפי הידיעות שיש בידו, נמצאים על היעד מעט לוחמי חי"ר של האויב", ראו: באש ובמים, עמ' 110.

[98] ליטביץ, צ־817831, עמ' 106.

[99] חטיבה 14, אמנון רשף, עמ' 137.

[100] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[101] חטיבה 14, נספח א'.

[102] אדן, על שתי גדות הסואץ, עמ' 50.

[103] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[104] באש ובמים, עמ' 65. ראו גם עדותו של ששון גיל, שהצטוות לנגמ"ש מ"פ ג': שם, עמ' 114-113.

[105] הקרב על מתחם "אורחה", עמ' 19-16.

[106] ליטביץ, צ־817831, עמ' 167-166; באש ובמים, עמ' 68.

[107] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[108] חטיבה 14, יוסף יודוביץ', עמ' 146.

[109] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[110] חטיבה 14, אמנון רשף, עמ' 148. בשעות אחר הצהריים של 22 באוקטובר 1973 סייעו נגמ"שים מגדוד 88 לגדוד 184 לתפוס את הגשר ב''חבית 22''. יוסף יודוביץ', שם, עמ' 149.

[111] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[112] ריאיון עם גרשון בודנר.

[113] א"צ 707,1316/2002, אג"ם-תוא"ר, 16 בנובמבר 1973; אג"ם-תואר, 3 בדצמבר 1973.

[114] שם, אג"ם-תוא"ר, 9 ביוני 1974.

[115] ראו למשל: יגאל עילם, עדות מן הבור: מלחמת יום הכיפורים יומן אישי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2013, עמ' 84.

[116] ריאיון עם יוסף יודוביץ' ואמציה אטלס.

[117] למשל, הפעלת סיירת "דוכיפת" של שריוניות אֵיי־אֶם־אֵל נגד השריון הירדני בתל אל־פול ב־1967 ובכראמה ב־1968.

[118] על חישוב העלויות של השימוש ברק"ם שלל ראו: לוי, צה"ל וטנקי שלל.

[119] השוו עם טילי נ"ט אֵס־אֵס־10, אֶס־אֶס־11 וקוברה.

[120] על הפער בין ה"תו"ל שבע"פ" לבין התו"ל הרשמי ראו: דודי קמחי, גורמי ההתנגדות ללמידה מוסדית ויישומיה בצוותי פעולה עוצבתיים־ראשיים בצה"ל 2000-1948, עבודת דוקטורט שהוגשה באוניברסיטת חיפה, 2021.

[121] השוו עם קרב סיירת חטיבה7  בחרמונית ב־9 באוקטובר 1973, כמתואר אצל: אילן סהר, עד קצה היכולת: חטיבה7  במלחמת יום הכיפורים, מודן, מערכות וצה"ל –  המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 139-136.

[122] חטיבה 14, נספח ח' - "לקחים", עמ' 359-358.