מעל, מתחת - ומתוך הבופור. סיקור מיוחד ממרכז העצבים של חיזבאללה

כבר שנים שהשם של הבופור עולה בשיחות על מלחמות העבר בלבנון, ועדיין, אני מגלה: כמה שלא אקרא, אלמד ואשמע, מספיקה פעם אחת להיות בתוך היעד האסטרטגי, כדי להבין מקרוב מה יש שם באמת - במקום שכבר מזמן הפך ליותר מרק סמל.

השעה מוקדמת בבוקר כשאנחנו עולים בשיירה על ההאמרים. את הזריחה כבר נראה מתוך לבנון. הדקות עוברות, מעמיקים עוד קילומטרים בנסיעה. השאלה מהחמ"ל 'לאן הולכים?' נשמעת בקשר, ואיתה מיד עלתה התשובה 'לבופור' חזרה מהלוחמים. זה, אולי יותר מהכול, היה השלב בו התחילה ליפול ההבנה שאנחנו כאן, במה שמגדירים לנו הכוחות מאוגדה 36 ויהל"ם - כ'מרכז העצבים של חיזבאללה', 26 שנים אחרי היציאה ממנו.

ככל שמתקדמים לכיוון הרכס, קשה להתעלם מהנוף שמולנו. מצד אחד נפרשים עמקי דרום לבנון, רכס עלי טאהר, נבטיה ומרחבים שמחברים בין הסלוקי לליטאני. מהעבר השני, סיבוב קטן של הראש ומולנו כבר עומדים אזורים שאנחנו מכירים מקרוב - מטולה ואצבע הגליל.

סביבנו הכול ירוק וצומח, אבל דווקא בתוך היופי הפסטורלי הזה מתחבא דיסוננס שכל כך מזוהה עם הלחימה בלבנון: כבר שנים שחיזבאללה הפך את הרכס הזה, שבעולם אחר אולי היה נשאר רק בגדר נקודת תצפית מרהיבה, למתחם לחימה מבוצר לעילא: ממנו אסף מודיעין, הכווין וירה אש לעבר יישובי קו העימות, ועמוק תחתיו בנה רשת תשתיות מסועפת.

אבל כדי להבין למה דווקא הבופור, מכל המקומות, הפך יעד אסטרטגי ממעלה ראשונה, אי אפשר להסתפק רק במה שראינו מהפסגה. הדרך לרכס, אנחנו מבינים, התחילה הרבה קודם, ועברה דרך שורת קרבות, צירים וכוחות שיחד יצרו את התנאים להגעה אל הקרקע - ובהמשך גם אל מה שנבנה עמוק מתחתיה.

מהסלוקי והליטאני ועד הבופור: כך נסללה הדרך לרכס

הגעת כוחות צה"ל עד לבופור הייתה השלב האחרון ברצף פעולות אינטנסיביות שנמשך לאורך שבועות ארוכים של לחימה בדרום לבנון. את המתקפה הם פתחו במרחבים שבין הליטאני לסלוקי, אזורים שנחשבו במשך עשורים לחלק מקו ההגנה הקדמי של חיזבאללה, ומשם המשיכו והרחיבו את השליטה לעבר הרכסים השולטים על המרחב.

ככל שהלחימה התקדמה והעמיקה, התחזקה ההבנה שכבר הייתה ידועה לפני, ועכשיו התבהרה אף יותר: הבופור אינו יעד מבודד, אלא חלק ממערך רחב בהרבה. לאורך הצירים שבין הליטאני, הסלוקי, קנטרה, עלי טאהר ונבטיה בנה חיזבאללה במשך שנים מערך שכלל עמדות תצפית, תשתיות לחימה, אמצעי איסוף ותוואי תת-קרקע שחיכו ליום פקודה.

לכן, עוד לפני העלייה לרכס עצמו, משמעותית ככל שתהיה, נדרשו הכוחות לפתוח את הצירים, לבסס את השליטה במרחבים הסמוכים, להסיר איומים קרובים ולאפשר את הכניסה לעומק השטח. רק לאחר שיצרו את התנאים האלו, התאפשרה ההתקדמות אל הבופור - ובהמשך גם אל מערכת התת"ק שנבנתה בסביבתו.

מעל לפני הקרקע: פעילות הכוחות בשטח הבופור

מהרגע שעלו לרכס, חזר הבופור להיות מרחב לחימה לכל דבר ועניין, וכזה משמעותי מאד למחבלי חיזבאללה. "גדוד 75, תחת צק"ח גולני, נכנס כגדוד הרק"ם הראשון שפעל במרחב, ובעצם פתח את הדרך לכוחות שהגיעו אחריו", מציין מג"ד 75, סא"ל א'.
המשימה, מבחינתם, הייתה ברורה: לא רק להגיע לרכס, אלא לטהר אותו מאויב, לאתר את תשתיות הטרור שחיזבאללה בנה, ולהפוך את המקום מנקודת איום - לנקודת אחיזה של צה"ל. "הגדוד הוביל את ההתקפה על רכס יוחמור (א-נבטיה)", מסביר המג"ד. "במהלך ההתקפה חיסלנו מחבלים, השמדנו תשתיות ויצרנו את כל התנאים לשליטה מבצעית טובה, שמאפשרת את המשך פיתוח ההתקפה".

בפועל, משמעות השליטה ממש לא מסתכמת בהגעה לנקודה או הנפת הדגל במקום. "זה מתחיל כבר בתנועה פנימה: פתיחת צירים, בדיקת שבילים, סריקת סבך, איתור עמדות, זיהוי פירים, חיפוש אחר אמצעי לחימה, והשמדת כל מה שיכול לאפשר לחיזבאללה לחזור ולהפעיל את המרחב. מדובר בשטח בו כמעט כל נקודה גבוהה יכולה להפוך לעמדת תצפית, כל סבך עלול להסתיר חוליה, וכל מבנה נטוש או פתח בקרקע - ייתכן ומשמש כחלק ממערך גדול יותר", הוא מבהיר.

במרחב העל-קרקעי של הבופור איתרו תשתיות טרור, עמדות ירי, אמצעי איסוף ותצפית, אמצעי נ"ט ומרגמות שהיו מכוונות לעבר שטח ישראל. "לצד אלה נחשפו גם סימנים ברורים לשהייה ממושכת של מחבלים במרחב: ציוד, עמדות מוסתרות, הכנות ללחימה ותשתיות שבנה חיזבאללה כדי להמשיך להחזיק ברכס, להפעיל ממנו אש, ולאסוף מודיעין על יישובי הצפון ועל תנועת הכוחות".

כשאני שואלת אותו מה בכל זאת תפס אותו קצת בהפתעה, הוא מתייחס דווקא להיתקלויות פנים אל פנים. "חשבתי ברמה האישית שהאויב ינסה להילחם יותר בשביל הרכס האסטרטגי הזה", משתף המג"ד. "היו פה מחבלים, אבל ההתנגדות הייתה מוגבלת. זה לא מפתיע עד הסוף, כי כבר פגשנו לא מעט מרחבים כאלו, כשמחבל רואה גדוד טנקים שועט קדימה - הוא מבין שקשה לעצור את העוצמה הזו".

בימים שלאחר ההשתלטות, המשיכו לסרוק את המרחב, לאתר תשתיות, להשמיד אמצעי לחימה ולוודא שחיזבאללה לא יכול להשתמש ברכס כפי שתכנן. במקביל, יחידת יהל"ם נכנסה לתמונה, והחלה לפעול מול עולם התת"ק שחשפו במרחב - והסביר בדיעבד עד כמה השליטה מעל פני הקרקע הייתה רק חלק מהסיפור כולו.

עמוק מתחת לבופור: תוואי התת"ק שבנה שחיזבאללה במשך עשרות שנים

אם מעל פני הקרקע הבופור עוד מצליח לרגע לתעתע בי כנקודת תצפית יפה ולא מרחב לחימה, אז מטרים בודדים משם, הירידה לתת-הקרקע שנחשף - כבר לא משאירה הרבה מקום לדמיון. כמה צעדים פנימה, והנוף הפתוח של הרכס מתחלף במסדרון צר, חצוב בסלע, מואר באור מלאכותי ומלא בסימנים לשהייה ארוכה.

"אנחנו נמצאים בתוך מנהרה שהיא חלק ממערכת", פותח ומסביר סא"ל ח', מפקד ס'1 של יהל"ם, כבר בכניסה לתוואי. "מדובר בעצם ברשת מנהרות שנבנתה במימון איראני ישיר. המנהרות עצמן, כמו שאנחנו מכירים בלבנון, חפורות היטב, גבוהות מאוד וגדולות, עם תשתיות של מים, חשמל, תקשורת וביוב. יש פה שירותים, מקלחות, מטבחונים, חדרי שהייה, אוכל ומים. ממש כל מה שצריך כדי לחיות לאורך זמן".

כאן, מתחת לרכס, נחשפת אחת ההסתעפויות מתוך רשת רחבה שחיזבאללה בנה במרחב. "התוואים לא בהכרח מחוברים זה לזה, ולכל אחד מהם ייעוד אחר", הוא אומר. "משהייה, לדרך לחימה, פיקוד ושליטה, ועד יציאה לפירי ירי או הפעלת אש לעבר הכוחות ויישובי הצפון. חלקם נמשכים לאורך מאות מטרים, וחלקם מגיעים לאורך יותר מקילומטר".

בתוך הרכס, יש מערך שנחצב במשך שנים, כחלק ממאמץ איראני לבצר את דרום לבנון גם מתחת לאדמה. הכניסה אליו - הייתה מתוכננת היטב. "הגענו לתוואי ברצף פעולות מהיר שאפשר לנו להיכנס פנימה, ותוך פחות מכמה ימים השגנו שליטה מלאה בתת"ק", מתאר סרן ב', קצין האג"ם של ס'1.

השלב הראשון בכניסה למנהרה, הוא מסביר, לא נוגע למה שדווקא בולט בעין, אלא מה שעשוי לאיים על הכוחות בטווח המיידי. "כשאנחנו מעמיקים את הכניסה למנהרות, הדבר הראשון שאנחנו מחפשים זה כל מה שיכול לפגוע - קודם כל אויב ומטענים", הוא אומר. "לאחר מכן אנחנו רואים תשתיות, בעיקר כאלו איראניות שפגשנו כבר בתוואים נוספים שהושמדו".

ולמרות שהחיבור בין איראן וחיזבאללה כבר ממש לא זר או חדש, דווקא בתוך רצף חדרי השהייה, תשתיות החשמל, האמל"ח והציוד שמצאו, היה גם דבר אחד שהצליח לתפוס אותם בהפתעה. "הייתי אומר ש'אירוע' חדר הניתוח שמצאנו בפנים היה גדול", מספר סרן ב'.

"הוא נמצא יחסית בפתח המנהרה, ומאפשר להכניס פנימה פצועים ולטפל בהם באופן מיידי. חדרי רפואה וציוד כבר מצאנו בעבר, אבל חדר כזה - עוד לא פגשנו. הוא היה ברמה מאוד מאוד גבוהה". החדר הזה, מבחינת הכוחות, הוא לא פרט צדדי, אלא מלמד משהו על האופן שבו חיזבאללה תכנן את הלחימה במרחב. "המחשבה על כמות המחבלים שטיפלו בהם כאן, כדי שיוכלו אחר כך לחזור ולתפקד, קשה מאוד", הוא משתף.

גם המסדרונות עצמם מספרים את הסיפור. לאורך התוואי נראים כבלים, תשתיות חשמל, בידודים, ותאורה. חלקם קרועים אחרי פעולות שביצעו הכוחות מול המחבלים בתוואי, אבל גם כך אפשר להבין עד כמה המערכת הייתה סדורה. "כל התוואי נראה ככה. זה נועד לשהייה ארוכה מאוד, לא משהו מקומי של להילחם ולהתקפל, אלא מקום שהם תכננו להישאר בו - עד שהגענו".

האמל"ח שנמצא בפנים, מחזק את אותה התמונה. בתוואי איתרו הלוחמים אמצעי נ"ט, נ"מ, מטענים, ציוד לחימה ותשתיות שנועדו לאפשר למחבלים לנסות לפגוע בכוחות וביישובי הצפון. "יש פה ממש אמצעים של חי"ר לכל דבר ועניין, שנועדו לשרת את המחבלים ששהו כאן", מפרט סא"ל ח'.

החיבור האיראני, מדגישים השניים, מורגש לא רק בכסף שהושקע - אלא גם בתכנון, ברמת הביצוע ובדמיון לתוואים אחרים שנחשפו בדרום לבנון. "אנחנו רואים פה טביעת יד איראנית גורפת", קובע סא"ל ח'. "זה אותו מהנדס ואותו רעיון. הפרויקט הזה בנוי כמו פרויקטים אחרים שמצאנו בערי מקלט, וגם המקום הזה יסיים כמו שסיימנו את יתר הפרויקטים האלה", הוא אומר ולא מוסיף. 

הירידה לתוואי התת"ק משנה גם את הדרך שבה מסתכלים על הבופור עצמו. מעל, המבצר והרכס מזוהים עם היסטוריית הקרבות. מתחת, מתברר שחיזבאללה ניסה להפוך את אותו מרחב בדיוק למערכת לחימה חיה, מתפקדת ומבוצרת. ממש לא רק סמל מהעבר - אלא נכס מבצעי של ממש. "זכות גדולה לקחת חלק בפעילות החשובה הזו, ודווקא עכשיו. לא נעצור עד שלא יהיה איום על ישראל", מסכמים השניים.

כשאנחנו עוזבים את המקום, קשה שלא לחשוב שהמרחב, שאולי עבור רבים נתפס בעיקר כסמל, היה שדה קרב של ממש. "כשאתה עולה לרכס, רואה את הבופור מול העיניים, ויודע שמשנת 2000 צה"ל לא היה פה - זו תחושה היסטורית", אומר מג"ד 75, "להיות מהראשונים שמשפיעים ושולטים במרחב הזה אחרי כל כך הרבה שנים,זו גאווה גדולה".